חיבור.
היהדות. סבלנית ומנחמת, מחכה לרגע שלה. גם אם מעולם לא דרכת בבית כנסת, בצמתים הכי משמעותיים – לידה, מוות, כאלה – תפגוש אותה.
אתה לא היחיד בצרה, היא פורסת אליך ידיים. זה מה שקורה כבר דורות. תרים ראש. למעלה, תחת או מעל השמש, יש מישהו עם תוכניות. בספר העתיק שהשאיר, עמוד ככה וככה, יש הוראות.
ב-7 באוקטובר היינו בצומת משמעותי כזה. ואז, שוב ושוב. יותר ויותר נזקקו לדת. לנחמה, לוודאות, לנקודת האחיזה שהיא מציעה. לפרספקטיבה. אפילו לשגרה.
זו הייתה יכולה להיות שעתה הגדולה לקירוב לבבות. לשיכוך כאבים. לחיבור. לתקווה. למתן דוגמה לערבות, בדיוק כמו שעושים אנשי זק"א. לאיחוד בין שבטי העם. לאמונה.
נציגים.
רק שהיא לא יכולה לעשות את זה לבד. בשביל זה יש לה נציגים עלי אדמה. רבנים, אנשי רוח, פוליטיקאים.
מה הם עושים בשנתיים האחרונות, ברגעים שאנחנו צריכים אותם יותר מכל? שלשום, למשל, היה רגע כזה. עוד שלושה לוחמים נפלו. כאב של עם שלם עמד באוויר של אמצע יולי. והיה קשה לנשום. אלוהים כמה שהיה קשה. מה עשו נציגי החרדים בכנסת?
אלה רגעי אמת בתולדות העם הזה. אנשים נזקקים למילים ברגעים חסרי הסברים. נזקקים להכוונה. מה נכון ומוסרי ומה לא
אלה רגעי אמת בתולדות העם הזה. אנשים נזקקים למילים ברגעים חסרי הסברים. נזקקים להכוונה. מה נכון ומוסרי ומה לא.
אילו ערכים יהודיים פוליטיקאי הדת מלמדים אותנו, עם ישראל, כבר כמעט שנתיים?
הם לא צועקים את החמלה שביהדות. או את פיקוח הנפש. או נגד השחיתות הנוראה. או את אובדן החיים הבלתי נתפס בעבור אינטרסים פוליטיים. או את המנהיג שהפך עצמו לעגל זהב. או סתם מראים את הפנים היפות של הדת.
הם צועקים בידול, ניתוק, אינטרסים, התנשאות, עקשנות. הם צועקים איש לגורלו.
כמו נציגי הממשלה הרעה שכאן, הפוליטיקאים החרדים שכחו להיות יהודים.
חיבור.
יהודי 8 באוקטובר. יש מונח כזה בקרב יהודי התפוצות. הוא מתאר יהודים שאחרי הבוקר ההוא התעוררו מתרדמת ניתוק. דרך השאלה מי רודף אותם למדו מי הם ומיהרו לחפש חיבור לעם שאליו הם שייכים.
פגשתי חלק מאותם יהודי 8 באוקטובר במסע עם לוחמים ביינישים מגולני, שטסו עד ניו-יורק כדי לעבד טראומות קרב מלבנון. חלק נכבד מעלות המסע מומנה בידי קהילת בויאן החרדית בניו-יורק.
תני פוגר, מהבולטות בקהילה היהודית בעיר, שאירחה בביתה את מפגש הבויאנים, הובילה אותי אל החדר בביתה שבו התכנסו כ-20 חסידים. מעבר לדלת, בחדר שבו פרקט עץ, פסנתר ודגל ישראל, שמעה את הרב מבקש: "תכניסו את היד לכיס ותוציאו רק כשזה יכאב".
אני מנסה לחשוב למה המשפט הזה מרגש כל כך. רב מקהילה חרדית רחוקה, לא ציונית, דורש להעניק ללוחמים מישראל בכוונה מלאה. לתת עם מחיר אישי. כמו מבקש להשתתף בכאב.
רצון.
זו שעת רצון.
השנתיים האחרונות שינו את כולנו. אדמה שנשמטת תחת הרגליים משנה. כאבים ואסונות מכל עבר משנים. אפילו ישיבה במקלט משותף משנה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןלא תמיד זה לטובה. אבל רבים גדלו מהקושי. נרתמו, תרמו, הפכו ליותר אמפתיים, אכפתיים, יצאו מעצמם. נהיו יותר ישראלים. יותר אידאולוגיים. מצאו שליחות.
כל אחד והמסע שלו.
מהחרדים המציאות הנוכחית מבקשת מחיר כבד. תצאו מעצמכם כקבוצה. תתגייסו. תהיו חלק. תנו את חלקכם בעת הזו. תנו דוגמה. סביר שזה יגבה מחיר. וזהות. אבל זה צו השעה. יש פה מציאות משתנה. ועם שלם בתנועה. יש פה הזדמנות לגדול יחד.
איזה תורה מלמדת להגיד לזה לא?
