"הם רצחו 15 מבני משפחתי", אמרה לי אמילי, דרוזית מסווידא, בקול חנוק וצרוד מבכי. ניסיתי לשאול עוד, אבל היא כמעט לא הצליחה לדבר. "הם כולם ישבו בבית בזמן העוצר. נכנסו, ריססו אותם באכזריות — ומתו. פשוט ככה". שקט השתרר. ואז הוסיפה, כמעט בלחישה: "אשלח לך את הסרטון של מה שנשאר". את הסרטון, שמתעד את הרגעים שאחרי הטבח, קשה להסביר במילים. גם לנו, שראינו את זוועות 7 באוקטובר.
1 צפייה בגלריה
כוחות המשטר הסורי נכנסים למחוז א-סווידא ב סוריה
(צילום: רויטרס/REUTERS/Karam al-Masri)
אמילי ברחה מהתופת לפני כמה שנים. היא היגרה להולנד, כמו אלפים מבני ובנות העדה הדרוזית, מתוך תקווה לעתיד בטוח וטוב יותר. היא חשבה שתוכל להניח מאחור את האימה, את חוסר הוודאות, את הפחד הקיומי המתמשך. אבל אין די קילומטרים שמסוגלים להרחיק אותך מהכאב כשמשפחתך נטבחת. גם מרחוק, אמילי ממשיכה לחיות את הזוועה. היא עוקבת אחרי כל דיווח, כל סרטון, כל עדות. היא אמנם רחוקה, אבל ליבה עדיין שם, בסווידא.
האחים של אמילי נלחמים בשורות המועצה הצבאית הדרוזית — גוף שלא קם מתאוות שליטה, אלא מצורך הישרדותי בסיסי. הם לא מייצגים מדינה. הם לא חומשו על ידי מעצמות. הם מגינים על הבית. על הכבוד העצמי. על הזיכרונות. על השורשים. על התקווה האחרונה שנותרה.
הדרוזים בסוריה הפכו לקהילה נרדפת במדינה שמתעקשת למחוק כל גרעין של אוטונומיה וזהות. מהמכונה הדורסנית של אסד האב ועד זו של בנו, הסיפור חוזר על עצמו: דיכוי, רצח, הפחדה, השתקה.
אותו טרוריסט מסוכן, רק עם יחצ"ן טוב יותר
אבו-מוחמד אל-ג'ולאני — מי שעד לא מזמן עטה גלבייה ונשא את דגל אל-קאעידה — כבר לא מסתתר במערות. היום הוא לובש חליפות, מתראיין, מחייך למצלמות. הוא שינה תדמית, אבל לא דרך. זה אותו טרוריסט מסוכן, רק עם יחצ"ן טוב יותר וגב פוליטי מערכתי. מנהיג ג'בהת א-נוסרה לשעבר, שנתמך בידי טורקיה ומדינות אחרות שיחסיהן עם ישראל לכל הפחות שנויים במחלוקת. ועכשיו גם ישראל בעצמה מקיימת איתו הבנות שכנראה יובילו להסכם שלום עם רודן.
כל זה קורה קילומטרים ספורים מגבולנו הצפוני — בדרום סוריה. הציפייה הייתה שישראל תסייע לדרוזים, כפי שהבטיחו בעבר ראש הממשלה ושר הביטחון. אבל ההגנה האווירית הגיעה מעט ומאוחר – עיכוב שעלה לנו בהרבה דם.
עינב חלבי ואני שואלת: איך זה שישראל, ששלחה פעם חיילים לסייע באפריקה וברעידות אדמה במזרח הרחוק, לא מצליחה להתייצב לצד העדה הדרוזית שנמצאת כמה עשרות קילומטרים מגבול הגולן? מה יקרה כשאותם פלגים קיצוניים ישלטו באזורים שמהם אפשר לשגר רקטות, להחדיר חוליות, או ליזום פרובוקציות נגד צה"ל?
הדרוזים היו שם בשביל מדינת ישראל תמיד. הם שירתו, הקריבו, שמרו על הגבולות, שילמו מחיר דמים וכעת, כשהם צריכים את ישראל? היא שותקת ומגיבה בקושי. זה לא רק כשל מוסרי — זו גם טעות אסטרטגית חמורה. כי מי שמפקיר בני ברית בזמנים של סכנה, מאבד גם את האמון וגם את הביטחון. עכשיו זה הזמן של ישראל להחליט איפה היא עומדת, כי את ההדק הבא שיילחץ, עלולים להרגיש כאן — קרוב מאוד.
