היום הם 650 ימים שבמהלכם 22 חטופים חיים עדיין מופקרים בעזה לעינויי גוף ונפש, להתעללות, מכות, מחלות, אימה, ייאוש, ללא מזון ושתייה ראויים, ללא מקלחת וצלם אנוש.
וגם הערב, במעונו המוגן מכל, נחלץ מי שחורץ את גורלם מהחליפה הכהה ומהעניבה האדומה או הכחולה, מסיר את תחתוני הסבא והגופייה הלבנה ונכנס אל מתחת לזרם המים החמים במקלחת, לכמה דקות שקטות עם עצמו. האם 22 החטופים שהוא מפקיר מבליחים בתודעתו ולו לשנייה או שתיים? האם כשהוא מקציף את עורו בסבון איכותי, הוא מבחין שמביטות בו מהקיר עיניו הפגועות והחולות של אלון אהל? וכשהוא מנגב את עורו במגבת עבה ורכה שיצאה בדיוק מהמייבש, האם הוא מתעכב על הפצעים הקשים והכואבים שמכסים את עורו של איתן הורן? האם עובר בגופו של המפקיר איזה גירוד קטנטן של חמלה? אשמה? יודעים מה, עזבו, אפילו חוסר נוחות קל?
מי יספר לו את זעקת הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנחטף ונרצח בשבי חמאס? על כך ש"במנהרות המזוויעות יש בנים להורים והורים לילדים, וכולם מעונים, מורעבים ומושפלים בכל רגע ובכל דקה, ולצידם חללים שטמונים באדמה הארורה בעזה"?
והאם לאחר מכן, עטוף בפיג'מה קלילה בחסות המזגן המדויק במעלותיו, האם הוא מדמיין עד כמה חם ולח ומעופש שם במנהרות שבהן, מוטלים מוכי פשפשים וכינים, 22 מטובי בנינו? ועם לחם הדגנים הקלוי, כשהוא לוקח ביס מהסלט והמקושקשת, האם הוא נזכר בהם, משוועים לחצי פיתה מעופשת, וגופם כואב מרוב רעב? "הרעב לוקח הכל", אמר אלי שרעבי כשתיאר עד כמה ההרעבה מאכלת את הנפש.
אני עוד בחביתה, אבל האיש מזמן כבר בכורסה הנוחה, מתמתח ומשחרר איבריו. אבל האם הוא זוכר את מתן צנגאוקר שחולה בניוון שרירים ומתקשה לעמוד על רגליו? במצמוץ שפתיים הוא לוגם משקה מרענן, אל מול הערוץ שבו משכנעים אותו בצדקת מעשיו, חיוך של שביעות רצון תהומית נמתח על פניו. מי יספר לו את זעקת הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנחטף ונרצח בשבי חמאס? על כך ש"במנהרות המזוויעות יש בנים להורים והורים לילדים, וכולם מעונים, מורעבים ומושפלים בכל רגע ובכל דקה, ולצידם חללים שטמונים באדמה הארורה בעזה"?
ענת לב-אדלרצילומים: גל חרמוני למעלה מ-80 אחוזים מהעם דורשים סיום מיידי של המלחמה ועסקת חטופים כוללת, כי נוכחנו כבר לדעת שחיים מצילים בהסכמים - ולא על ידי כך ששולחים עוד ועוד לוחמים מותשים למלחמה ללא תכלית ותוחלת. צעירים מסורים ופטריוטים שבטוחים שהם מצילים את ביטחון המדינה, ושהם נמצאים במדמנת עזה כדי לחלץ חטופים, אבל בפועל נהרגים מתשישות וממטענים. עשרות מהם כבר שלחו יד בנפשם, שקרסה באימת המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה.
ביום חמישי בעוד שבוע יגיעו המונים לכיכר הבימה שבתל-אביב, ויקראו לסיום מיידי של המלחמה ולעסקה כוללת שתשיב את כל החטופים החיים למשפחותיהם ואת החללים לקבורה. הלוואי שהצעקות מכיכר העיר יעשו את כל הדרך עד לאוזניו של האיש שממאן לשמוע דבר, זולת את עצמו - ויצליחו להבקיע את חומת אי-האנושיות שלו ושל ממשלתו.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.25
