לפני ארבעה חודשים חידשה ישראל את המלחמה בעזה. מה שהחל במבצע עוז וחרב, נמשך למרכבות גדעון והפך לכארי יתנשא, שלושה מהלכים שלא ברור מה ההבדל ביניהם, אך לכולם מכנה משותף בולט: הם לא הביאו למימוש יעדי המלחמה. וכך, ארבעה חודשים אחרי, חמאס אמנם מוכה קשות, איבד רבים ממנהיגיו ומפעיליו, וכ-75 אחוז משטח הרצועה כבוש על ידי ישראל, אבל אין "הכרעה": הארגון ממשיך להיות הגורם הדומיננטי בעזה ולנהל לחימה, לא התפתחה חלופה, ובעיקר – חטופים חיים לא שוחררו (למעט עידן אלכסנדר ששוחרר כ"מחווה" של חמאס לטראמפ).
הדבר מחדד את שאלת תכלית המלחמה. קשה להשתכנע ששחרור החטופים עומד כמשימה מרכזית, ואפילו לא היעד העמום של הכרעת חמאס. במקום זאת, הולך ומתחוור שהמשימה העיקרית היא עיצוב מחדש של המרחב הפלסטיני, מתוך תחושה ש-7 אוקטובר יצר "נס" או "הזדמנות היסטורית". יעד זה מקודם במיזמים כושלים שמשקפים כמיהות לב יותר מאשר מבט מפוכח: החל במנגנון הסיוע ההומניטרי החדש (GHF), דרך חימוש המיליציות וחלום הקמת שלטון חמולות במקום ממשל חמאס, וכלה באמונה לגבי היכולת לממש את חזון טראמפ. הפנטזיות פורחות בישראל מאז 7 באוקטובר, אבל נראה שמאז 18 במארס השנה הגיעו לשיא חסר תקדים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
2 צפייה בגלריה
מלקטים שאריות ברפיח. העיתונאי מוסטפא איברהים: "כ"ץ, שהגה לפני עשור את 'האי' ממציא את עצמו מחדש עם גטו"
(צילום: Stringer/Reuters)
רעיון "העיר ההומניטרית" שהממשלה מנסה לקדם במרץ בשבועיים האחרונים מהווה רכיב מרכזי בפרויקט הנדסת המציאות והתודעה בעזה: מנגנון הסיוע אמור לחצוץ בין האוכלוסייה לחמאס, לעצב נאמנות פוליטית דרך הקיבה ולייבש את ארגון הטרור; המיליציות המחומשות נדרשות להגן על אותו מנגנון, ועל הדרך לפתח חלופה לשלטון חמאס; ו"העיר ההומניטרית" מיועדת לרכז את העזתים בטריטוריה קטנה, שם יעודדו אותם להגר מהרצועה, ובין לבין גם תעוצב תודעתם ב"מרכזי דה-רדיקליזציה".
כמו במקרה של תוכנית טראמפ, התגובות בקרב הפלסטינים נעות בין שלילה מוחלטת להיערכות למאבק במיזם החדש. "לעזתים ברור כי לממשלת ישראל אין שום מדיניות. כל פעם מעלים רעיון חדש שמסתיים כפשלה גדולה, והיחס כלפי 'העיר ההומניטרית' לא שונה. אם אתם באמת רציניים לגביה, בואו ותבנו אותה בנגב, ותיתנו לנו להחליט אם להישאר בתוך ישראל. מבטיח לך שהעזתים ינהרו בהמוניהם", מסביר בראיון העיתונאי העזתי סאמי עובייד.
רוב הפלסטינים גם משוכנעים בקיומה של "מוא'מרה", מזימה אפלה, מאחורי המיזם. "לפלסטינים ברור שמדובר בעוד שלב במסגרת תוכנית גדולה שמטרתה עקירה וריכוז באזור רפיח לקראת גירוש מהרצועה", אומר עדנאן אבו-חסנה, דובר אונר"א בעזה. העיתונאי העזתי מוסטפא איברהים משתמש מצידו בהקבלה להיסטוריה היהודית שמקוממת רבים בישראל: "כ"ץ שהעלה לפני עשור את פנטזיית 'האי' בעזה [ושב והעלה אותה בינואר 2024] ממציא עצמו מחדש עם הרעיון להקים גטו ברפיח", וממשיך הפובליציסט הפלסטיני מוחמד עיאש: "העיר ההומניטרית כבר לא קשורה ל-7 באוקטובר ולא יכולה להיחשב תגובה למתקפה נגד ישראל, אלא מבטאת שאיפה לשנות את המזה"ת כולו ולבסס בו הגמוניה".
הפלסטינים גם מפגינים בקיאות בוויכוח הנוקב שמתנהל בישראל סביב "העיר ההומניטרית". "לא קיים קונצנזוס סביב הרעיון שמתברר כיעד פוליטי של נתניהו. הרמטכ"ל זמיר מתנגד באופן נחרץ למיזם ומבהיר שיעדי צה"ל הם הכרעת חמאס ושחרור החטופים, לא שליטה על שני מיליון פלסטינים", מסבירה העיתונאית הפלסטינית חנאן אל-מסרי. "מדובר באזור קטנטן שרוחבו 3 ק"מ ולא יצליח להכיל אפילו 100 אלף איש, ונראה כי הצבא בישראל מבין לעומק את הבעיות הבינ"ל והמוסריות שצפויות להיווצר בעקבות מימוש הפרויקט".
באופן לא מפתיע היחיד שמדבר בחיוב על העיר ההומניטרית הוא יאסר אבו-שבאב, ראש המיליציה שמחומשת וממומנת על ידי ישראל שנתפס כרכיב מרכזי בפרויקט העיצוב מחדש של הרצועה, אבל מבחינת הפלסטינים נושא דימוי של משת"פ. בראיון השבוע לגל"צ הוא טען: "אנחנו ערוכים להקים גוף שינהל את העיר ההומניטרית שתוקם ברפיח, ולאחר מכן בעוד אזורים ברצועה. יעד-העל הוא לבנות חברה פלסטינית חדשה, שניתן לחיות בה בכבוד ובביטחון, במקום משטר הטרור והדיכוי של חמאס. אין לנו קשר ישיר עם ישראל, אלא באמצעות מתווכים חיצוניים".
דיפלומטים מצרים: "בניית העיר מציבה אתגר כפול בפני מצרים - גם נהירה המונית לשטחה וגם הקרנה על המציאות הביטחונית הרגישה בסיני. לכל אלה תהיה השפעה על יציבות הסכם השלום"
התוכנית, שמלווה בהתקפות קשות מצד הממשלה על הצבא שלא מצליח לממש את משאלותיה, מתעלמת מבעיות יסוד: השטח המיועד לעיר ההומניטרית בין צירי מורג ופילדלפי מצומצם מאוד (כ-60 ק"מ מתוך 365 הק"מ של הרצועה), וחסר תשתיות אזרחיות להבטחת מחיה של יותר מ-600 אלף פלסטינים. בנוסף, לא ברור איך תשוכנע האוכלוסייה הפלסטינית להגר לאזור הזה, וסביר מאוד שחמאס יפעל בכוח לסבך את צה"ל בעימותים בתוך היישובים הפלסטיניים. על הדרך, אין כמובן דיון בשאלה החשובה: איך ישוחררו חטופים כשהממשלה מאיצה מיזם שחמאס דוחה על הסף.
עוד דילמה שלא מלובנת היא ההשלכות על הקשר עם העולם הערבי, ובפרט עם מצרים שמפגינה עצבנות גוברת נוכח האפשרות שעל גבולה תוקם ישות צפופה ומרובת מתחים, מה שמעלה בקהיר חשש מפלישת המוני עזתים לשטחה. "בניית העיר מציבה אתגר כפול בפני מצרים: נהירה המונית לשטחה, לצד הקרנה על המציאות הביטחונית הרגישה-מלכתחילה בסיני. לכל אלה תהיה השפעה על יציבות הסכם השלום", הבהירו השבוע דיפלומטים מצרים ליומון הלבנוני "אל-אח'באר".
בכלל המיזמים, ובראשם הנוכחי, משתקפים זרעי קונספציית 7 באוקטובר, ובעיקר האמונה ביכולת לכופף אידיאולוגיה בכסף והבטחה לחיים טובים, דבר לא מפתיע נוכח העובדה שלא חל שינוי בזהות מקבלי ההחלטות ושאלה מתעקשים לא לתחקר את שורשי המחדל. וכך, באופן אירוני, דוקטרינה ששואפת להציג עצמה כתיקון ולימוד לקחי העבר, למעשה משכפלת אותם. כל זאת, תוך המחשה שעדיין מקנן בהנהגה בישראל חוסר הבנה קיצוני לגבי הרצועת בכלל וחמאס בפרט, למשל האמונה העיקשת שעוד כוח יגמיש את עמדות הארגון בנושא החטופים, ויגרום לו להתפרק מנשקו ולהתפנות מהרצועה.
ארבעה חודשים אחרי חידוש הלחימה, ישראל חזרה לאותו צומת T הקיים כמעט שנה וחצי ומחייב לבחור אחד משני נתיבים רעים: כיבוש מלא של עזה, תרחיש שיחייב לספר לציבור מה המחיר האסטרטגי, בוודאי אם יחל יישום "אג'נדה נסתרת" של הישארות והתיישבות, דבר שרוב הציבור לא שותף לו; או הנתיב הרע פחות – עסקה שתלווה בסיום המלחמה ונסיגה מרוב השטח, תוך אימוץ המודל שמיושם מול חיזבאללה מאז סוף 2024, כלומר פעילות יזומה מתמדת לחיסול איומים מתפתחים. בין שתי החלופות מצוי מגוון אדיר של פנטזיות שישראל מייצרת ללא הרף ונראה כי התמכרה אליהן, במקום לפתח אסטרטגיה מפוכחת.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
