על גדר הפח שהוקמה סביב אתר ההרס בבת ים מודבקת מודעת אבל. "במלאת 30 לפטירת אבינו, אחינו, סבי, גיסנו ודודנו היקר, מיכאל (מיקי) נחום הי"ד, תיערך סעודת מצווה ביום שני, י"ח בתמוז תשפ"ה, 14.7.2025, בשעה 18:45", נכתב בה.
מיקי הוא אחד מתשעת הרוגי הטיל שבתחילת המלחמה עם איראן פגע ישירות בבניין בן עשר הקומות בשדרות ירושלים 45 והותיר הרס עצום. המבנה עדיין ניצב מעבר לגדר, אבל לא לעוד הרבה זמן. מחפר ענק מקלף מהצדדים שלו שכבה אחרי שכבה, וככל שהבניין הולך ונעלם, כך נערם גל ההרס שלמרגלותיו.
הריסת הבניין שנפגע פגיעה ישירה מטיל בבת ים
(צילום: ירון ברנר)
פקח של העירייה מכניס אותנו למתחם המאובטח, לנקודת תצפית החולשת על הגראונד-זירו של בת ים. אלי יצחקיאן, דייר הקומה התשיעית, מביט במה שנותר מהבניין שבו התגורר יותר מ-50 שנה. לכאן חזר כחייל צעיר בתום קרבות מלחמת יום הכיפורים, אז שירת כנהג תובלה בין חזית סיני לבין רמת הגולן. כאן פשט את מדיו בתום שירות המילואים במלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכה הגיע עד לעיר ג'וניה, צפונית לביירות. הפעם המלחמה הגיעה אליו הביתה.
כשבאנו לכאן השבוע, במלאת חודש לאסון, דירתו כבר לא הייתה קיימת. כמה ימים קודם לכן פירק אותה המחפר בכמה מהלומות כף. יצחקיאן עוד הספיק להיות פה כדי לראות כיצד מורידים את הקיר החיצוני של הדירה כאילו היה עשוי קרטון. "ואז אני רואה את המטבח שלי, המיקרוגל, המקרר, הכול חדש. אני רואה את ארון חדר השינה תלוי באוויר. הלב נצבט", הוא אומר.
המחפר ממשיך לעבוד, מרים ענני אבק שצורבים בגרון וחושף פיסות חיים שהיו עד כה נסתרות מעין. שמיכה פרחונית מתנופפת כדגל על מוט של ברזל בניין. על קיר של דירה בקומה הראשונה תלוי ציור יפני, ישר כפלס. מתוך הר ההרס בולטת פיסת צבע: קולאז' של צילומי משפחה. אולי היה תלוי בסלון דירתם של סבא וסבתא. והנה חפץ מתכתי גדול, מעוך ככדור נייר. לוקח כמה שניות כדי להבין שזו הייתה פעם מכונית.
הבניין שהוקם בשלהי שנות ה-60 עבר לאחרונה שיפוץ יסודי, כולל חיזוק של עמודי התמך. "השקענו בפרויקט 1.5 מיליון שקל", מספר ינקי לוי מוועד הבית. "אם לא היינו מחזקים אותו, זה היה נגמר עם יותר ממאה הרוגים".
7 צפייה בגלריה
אלי יצחקיאן ליד הריסות הבניין, השבוע. "כשהתחילו לשלוח אנשים למלונות בתל אביב, אמרתי: 'אני כל החיים פה'״
(צילום: יובל חן)
לוי התגורר בקומה הראשונה, צמוד לדירתו של נחום ז"ל. בדירה שמעליו נספה מאיר (מירו) וקנין ז"ל. "אלה אנשים שהייתי פוגש כל יום", הוא מספר. הרבה מהניצולים מדברים על נס. למשפחת לוי יש הסבר אחר לכך שנותרו בחיים. "מי שהציל אותנו זה ברוס ספרינגסטין, שאני מעריץ מגיל 13", אומר ינקי. "כמה ימים לפני שהטיל נפל נסעתי עם אשתי והילדים להופעה שלו בפראג. בגלל זה לא היה אף אחד בבית. ההופעה התקיימה למחרת האסון והחלטנו ללכת בכל זאת, אבל יצאנו משם אחרי שעה". רק בחלוף עשרה ימים הצליחו לחזור לישראל, בטיסת חילוץ מקפריסין, ומאז הם מפונים למלון הרודס בתל אביב.
על פי נתוני העירייה, כ-2,000 תושבים פונו מבתיהם בעקבות פגיעת הטיל. 1,150 לבתי מלון ‑ שישה בתל אביב ושניים בבתים עצמה ‑ והשאר מצאו בינתיים פתרונות דיור חלופיים. 27 בניינים, שאיכלסו כ-1,200 איש, ספגו פגיעות משמעותיות שיחייבו ככל הנראה את הריסתם. 850 האחרים יוכלו לחזור לבתיהם רק אחרי שיתוקנו נזקי ההדף ‑ חלונות מרוסקים, תריסים שבורים, דלתות שנעקרו ממקומן.
תשע קומות ברגל
משפחת אברבנאל היא אחת מני רבות שאין להן בית לחזור אליו: האמא, הדר נעמי (37), אחראית פניות הציבור בחברת שירותי הרפואה נטלי; האבא, יאיר משה (45), טכנאי ברכבת ישראל; ושלושת ילדיהם - הראל יעקב (10), בניה יצחק (4) ואיתן דוד (2). 11 שנה הם התגוררו בשכירות בקומה התשיעית. "עברנו לבניין במרץ 2014, ממש אחרי החתונה", מספרת הדר. בחודש האחרון הם שוהים במלון TLV Seven בתל-אביב, מול גן צ'ארלס קלור.
שלושת הילדים מתרוצצים בלובי ונראים כמו ילדים אחרים בגילם, אבל אסור לטעות: כמי שהיו בבית בזמן פגיעת הטיל, הם עדיין בטראומה. "בניה אומר כל הזמן: 'אמא, תהיה היום אזעקה?'" מספרת אברבנאל. "כששואלים אותו מה קרה לבית הוא עונה: 'הבית שלי התפוצץ'. הראל עבר טיפול נגד גמגום אצל קלינאית תקשורת. חודש לפני האסון סיימנו את הטיפול בהצלחה. ועכשיו הוא שוב מגמגם. חזר לנקודת ההתחלה".
גם אותה רודפים רגעי האימה שאחרי פגיעת הטיל: "אני לא ישנה בלילה. רק עוצמת עיניים והכול חוזר אליי. שומעת צרחות, רואה דם, הכול שבור. ואז אני מתעוררת ובודקת שהילדים איתנו במיטה. אני כמעט לא יוצאת מהחדר ולא הולכת לשום מקום. בשבת הראשונה במלון לא הייתי מסוגלת לצאת מהמיטה. בכיתי בכי היסטרי".
ההרס בביתה של הדר
(צילום: הדר אברבנאל)
כשהיא מספרת על אירועי אותו לילה, קולה רועד: "הייתה אזעקה ונכנסנו למרחב המוגן הקומתי, שזה בעצם הפיר המרכזי של הבניין. שהינו שם סביב 25 דקות, עד שהודיעו שאפשר לצאת. חזרנו לדירה והראל אמר: 'אמא, אני נורא פוחד, אני רוצה לישון איתכם במיטה'. אמרנו בסדר. ואז בניה אמר: 'גם אני רוצה לישון איתכם'. אוקיי. נכנסנו למיטה, בעלי, אני ושני הילדים. את איתן שמתי בלול שליד המיטה שלנו. עברו 18 דקות ופתאום היה פיצוץ אדיר שהעיף אותנו. צרחתי לבעלי, 'אתה בחיים?' הוא צרח לי, 'את בחיים?' ושנינו: 'איפה הילדים?' הכול היה שחור. פתאום אנחנו שומעים: 'אמא, אמא, אמא'. ראיתי שכולם נמצאים, העפתי אותם מהחדר וטסנו בחזרה לממ"ק. וכולנו עם דם: אני ברגליים, הראל בבטן, בניה, איתן ומשה בראש. עד עכשיו יש לי כאבים בכל הגוף, אני בקושי מסוגלת להרים את הילדים".
חיילי פיקוד העורף פינו אותם מהממ"ק והורידו אותם תשע קומות ברגל. "יצאנו בלי כלום. כל הבגדים שאתה רואה עלינו הם מתרומות שקיבלנו פה במלון. הצעצועים של הילדים, הספרים שלהם, משחקי הסוני - כלום לא נשאר. הייתה לי טבעת יהלום שקיבלתי מתנה לחתונה מסבתא שלי, זכרה לברכה, וזוג עגילים שאבא שלי קנה לי לחתונה וענדתי רק באירועים מיוחדים. הכול הלך. לפני פחות משנה קנינו סלון חדש, החלפנו מזגנים. צבענו את החדר של הראל בכחול, כמו שהוא ביקש במשך הרבה זמן. בגיל 37 ו-45 אנחנו צריכים לבנות את החיים שלנו מההתחלה".
״יצאנו בלי כלום. הבגדים שאתה רואה עלינו הם מתרומות שקיבלנו במלון. הצעצועים של הילדים, הספרים, הסוני - כלום לא נשאר. הייתה לי טבעת יהלום שקיבלתי מתנה לחתונה מסבתא שלי, וזוג עגילים שאבא שלי קנה לי לחתונה וענדתי רק באירועים מיוחדים. הכול הלך״
ועדיין, הם וילדיהם בחיים, וגם זה לא מובן מאליו. "מזל גדול שהראל ביקש לישון איתנו", אומרת הדר. "זה הציל את החיים שלו. על המיטה בחדר שלו, בדיוק במקום שבו הוא מניח את הראש, מצאנו בלוק ענק שנפל על הכרית. המשפחה זה הדבר הכי חשוב לי בעולם. זו ברכה מאלוהים שכולנו חיים. אבל צריך לבנות הכול מחדש בעשר אצבעות. וזה קשה, כי הנפש שבורה וכאובה והגוף כואב ואני לא אותו אדם שהייתי. תמיד הייתי אדם סופר-שמח. כבר לא. אני פשוט עצובה.
"הכאב הוא גם על השכנים שנהרגו. הכרנו כמעט את כולם. אפרת (סרנגה) ובלה (אשכנזי) ומירו ומיקי, זכרם לברכה. את מירו פגשנו יום לפני. הוא היה רואה את הילדים, נותן להם כיף, מדברים. הבן שלי הכיר גם את הילדים האוקראינים שנהרגו (הסבתא ילנה סוקולובה, בתה מריה פשקורובה והנכדים אנסטסיה בת השמונה ובני דודה קונסטנטין בן העשר וחצי ואיליה בן ה-15 - י"ק). זה היה יותר מסתם בניין. זאת הייתה ממש משפחה".
לצד הכאב הם נאלצים לעסוק בבירוקרטיה. את הפיצוי ממס רכוש על תכולת הדירה טרם קיבלו. פיצוי על הרכב הם אמורים לקבל בשבוע-שבועיים הקרובים. "באותו לילה, אחרי שפינו אותנו, בעלי אמר: בואי לפחות ניקח את הרכב. באנו ב-7:00 בבוקר ואמרנו למישהו מפיקוד העורף: 'באנו לקחת את האוטו, הוא חונה מתחת לבית'", ממשיכה אברבנאל. "הוא הסתכל עלינו ואמר: 'איזה אוטו? אין אוטו. הוא הפך לפיתה'".
משה: "לאחד הדיירים היתה בדירה מזוודה מלאה דולרים. הוא רץ באטרף לתוך הבניין וכולם חשבו שהוא רוצה להציל מישהו מיקיריו. לא נתנו לו לעלות. אני מאמין שבסוף הוא מצא את המזוודה. זה סכום שיכול היה להרים את הבניין מחדש".
ב-1 באוגוסט, כך הודיע מס רכוש למפונים, הם יצטרכו לעזוב את המלונות ולמצוא דיור חלופי. המדינה תשלם להם שכר דירה עד תקרה מסוימת, אבל למצוא עכשיו דירה להשכרה במחיר סביר זו משימה כמעט בלתי אפשרית. "אנחנו מחפשים דירה עם ממ"ד, שום דבר אחר לא בא בחשבון", היא קובעת. "המחירים ברמה לא פרופורציונלית. בעלי דירות מנצלים את המצב ואומרים: זה הזמן להכות בברזל בעודו חם".
לך תירדם אחרי זה
יצחקיאן (71), פנסיונר של עיריית רמת גן, הוא גרוש והיה לבדו בבית. כשנשמעה האזעקה נכנס לממ"ק, ולא יצא משם גם כשהודיעו שאפשר. "אחרי שפגע הטיל, שמעתי מישהי מהקומה העשירית צועקת שהיא נשרפת", הוא משחזר. "בכל פעם שאני נזכר בזה אני מקבל חררה. יצאתי מהממ"ק, פתחתי את הדלת של הדירה ‑ תוהו ובוהו. ואז תופס אותי מאחורה מישהו מפיקוד העורף ואומר: 'תרד, תרד, תכף הבניין נופל'. אמרתי לו, 'תראה איך אני נראה'. הייתי עם טרנינג, טריקו, כפכפים. ככה ירדתי למטה. כשהגעתי לקומה השלישית חייל אחר הוציא פצוע מאחד הדירות, נתן לי אותו ביד ואמר: 'תוריד אותו למטה'. אני אומר לפצוע, 'גילי, זה אתה?' אומר לי, כן. אני מכיר אותו מאז שהיה ילד. בקומת הקרקע של הבניין היו כמה חנויות. אבא שלי פתח שם מכולת, אז אני מכיר את כל הוותיקים. בלה מהקומה השלישית, שנהרגה מהטיל, הייתה קליינטית קבועה שלנו. בת 94. בעלה בן המאה ניצל".
מאז הוא שוהה במלון ארנה, סמוך לחוף בת ים. "כשהתחילו לשלוח אנשים לבתי מלון בתל אביב, אמרתי: אני כל החיים פה, מה אני אעשה בתל אביב? נשארתי בבת ים", הוא מסביר. "בהתחלה הייתי היחיד מהבניין שלנו במלון הזה. לפני כמה ימים הגיע עוד מישהו, והיום (שני, השבוע - י"ק) הגיעה עוד משפחה שהייתה עד עכשיו במלון ברמת החייל. הילד שלהם לומד בבת ים, האבא עובד בראשון לציון. תחשוב איזה סיוט זה כל הנסיעות בפקקים.
"מהדירה כמעט לא יכולתי להציל דבר. הצליחו להוציא לי תמונה של ההורים שלי, זה הכול. עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני רגוע. אבל בשבוע-שבועיים הראשונים הייתי מוצף. לא ישנתי בלילה. באה לפה עובדת סוציאלית ואמרה לי: 'תספר, תוציא הכול'. לאט-לאט אני מרגיש יותר טוב. אבל גם עכשיו, אני נכנס בחצות למיטה, רואה טלוויזיה, לוקח לי זמן להירדם. אם עובר אופנוע ועושה רעש אני קופץ מהמיטה. לך תירדם אחרי זה שוב".
ביומו הראשון במלון, כשירד לארוחת צהריים, פגש אלי כמה אורחים דתיים וסיפר להם מה עבר עליו. "הם אמרו, 'עוד מעט יש מנחה וערבית, תבוא, תעשה הגומל'", הוא מספר. "הלכנו לבית הכנסת של המלון ועשיתי הגומל. ובסדר, ברוך השם. אין לי מה להתלונן עכשיו. קרה מה שקרה. בסוף זה רק רכוש". את הפיצוי על הרכב שנהרס הוא כבר קיבל. עכשיו הוא מחכה לפיצוי על תכולת הבית. "שייתנו כמה שייתנו, העיקר שייתנו כבר", הוא מפטיר.
"כמו ציר פילדלפי"
ינקי לוי (53), שניצל בזכות ספרינגסטין, הוא עובד עירייה זה כ-30 שנה, אב לשלושה וסבא לנכד בן שלושה חודשים. דירת המשפחה היא הדירה שבה גדלה אשתו. הם עברו לבניין לפני כשש שנים. "התעוררתי בפראג באמצע הלילה, נכנסתי למבזקים ואני רואה: 'טילים לכיוון ישראל'", הוא אומר. "אחרי כמה דקות הבן אומר לי, 'זה נפל בבת-ים'. כשהתחילו לצאת תמונות מהזירה, הבנתי שזה פגע בבניין שלנו. בגלל שאנחנו בוועד, כל הלילה היינו בקשר עם פיקוד העורף והמשטרה כדי להסביר להם, דירה-דירה, מי גר פה, מי גר שם, מספרי טלפון. ממש פתחנו חמ"ל בפראג. חבר שעובד בעירייה שלח לי תמונה של אנשי פיקוד העורף וזק"א יושבים על הרצפה, מרימים אבן-אבן למצוא שרידים. כמו שהיה בזמנו בציר פילדלפי. רק אחרי זה אתה מתחיל להבין שהמדינה שלך היא לא בדיוק מה שחשבת".
למי מופנות הטענות שלך?
"בעיקר למס רכוש. הודיעו לנו שאנחנו מקבלים 100% על תכולת הבית, שזה 85 אלף שקל לזוג, 18 אלף שקל לכל ילד ו-8,000 לתינוק. את הסכום הזה קיבלתי. רק מה, יש דוח סוקר של החברה שביטחתי בה את הבית, והוא העריך את התכולה ב-638 אלף שקל כולל תכשיטים ושעונים יקרי ערך. ואני לא יכול לתבוע את חברת הביטוח, כי זה נזק מפעולת איבה. אני אשם שנפל לי טיל בתוך הסלון? כנראה הייתי צריך לקחת איתי לכל מקום את התכשיטים, הכסף ודברי הערך, כי אני חי במדינה מטורפת. היו לי שתי מכוניות ולא מוצאים אותן. הן מתחת להריסות. אז אני צריך ללכת לנוטריון ולחתום על הצהרה כדי לקבל עליהן פיצוי. בינתיים אני בלי רכב. למה אני לא יכול לקבל ממס רכוש כלי רכב חלופי, כמו אצל חברות הביטוח? מחייבים אותנו עד 1 באוגוסט לצאת מהמלון או להגיש בקשה לוועדת חריגים. רק לי זה נשמע כמו איום?".
איפה העירייה?
"העירייה מתפקדת מצוין. ראש העירייה צביקה ברוט לא חושב על מה כל אחד רוצה אלא על מה כל אחד צריך. הוא יודע שצריך כרגע לעטוף אותנו במטרייה סוציאלית, ומנסה במקביל למצוא פתרון לטווח הארוך יחד עם משרדי הממשלה".
״כנראה הייתי צריך לקחת איתי לכל מקום את התכשיטים, הכסף ודברי הערך, כי אני חי במדינה מטורפת. היו לי שתי מכוניות ולא מוצאים אותן. בינתיים אני בלי רכב. למה אני לא יכול לקבל ממס רכוש כלי רכב חלופי, כמו אצל חברות הביטוח? מחייבים אותנו עד 1 באוגוסט לצאת מהמלון או להגיש בקשה לוועדת חריגים. רק לי זה נשמע כמו איום?״
אחת ההצעות שנבחנות היא שהמדינה תרכוש מהדיירים את הזכויות על הקרקע, ויחד עם הפיצוי שיקבלו ממס רכוש על הדירה עצמה, כל אחד מהם יוכל לרכוש לעצמו דירה חדשה מבלי שיצטרך להמתין שנים ולנדוד בין דירות שכורות. "אנחנו 40 דירות", אומר לוי. "אם נצטרך לבנות את הבניין מחדש, כל אחד ימשוך לכיוון שלו. אני רוצה את היזם הזה, אני רוצה את הקבלן ההוא, זה יכול להיתקע ככה 20 שנה".
"אבא התקשר: 'אני חי'"
בינתיים מתגוררים ינקי ובני משפחתו במלון הרודס בתל-אביב, מול חוף גורדון. כמאה ממפוני בת-ים שוהים בו כרגע, לצד מפונים מזירות הנפילה ברמת-גן. מאחורי שולחן שהציבה עיריית בת-ים בלובי יושבת מאיה סגל, נציגת מחלקת הרווחה שעובדת בימים כתיקונם כמדריכת נוער בסיכון. "אני עוזרת למפונים ומקשרת אותם לגורמים רלוונטיים", היא מסבירה. "אנשים רוצים לדעת מתי הם מקבלים את הכסף שלהם, מה הם עושים אם הדירה שלהם ירוקה אבל לא שיפצו אותה עדיין. יש שלושה מתווים, לפי חומרת הנזק: אדום, צהוב וירוק. אז אנחנו בעירייה מנסים לעזור להם ככל האפשר. יש לי פה זוג בני 90 שהמטפלת שלהם ברחה. הם נשארו לבד והוא אחרי אירוע מוחי, לא יכול לתפקד בכלל. מה הם יעשו ב-1 באוגוסט? וזו רק דוגמה אחת. מס רכוש אמור לתת פתרון, והם לוקחים את הזמן שלהם".
״אנשים רוצים לדעת מתי הם מקבלים את הכסף שלהם. יש לי פה זוג בני 90 שהמטפלת שלהם ברחה. הם נשארו לבד והוא אחרי אירוע מוחי, לא יכול לתפקד בכלל. מה הם יעשו ב-1 באוגוסט? וזו רק דוגמה אחת. מס רכוש אמור לתת פתרון, והם לוקחים את הזמן שלהם״
סגל (29) מבינה את המפונים. אחרי הכול, גם היא מפונה. שלושה חודשים לפני האסון, ובעקבות גירושיה, עברה עם בנה בן השלוש וחצי לגור אצל הוריה בבית הצמוד לבניין שספג את הפגיעה הישירה. "באותו לילה היינו אצל דודה שלי בחולון, ואבא שלי נשאר לבד בבית", היא מספרת. "הייתה אזעקה, הוא ירד למקלט, וכשאמרו שאפשר לצאת חזר הביתה והלך לשירותים. ובדיוק אז פגע הטיל. כל המקלחת עפה עליו. הוא ממש ניצל בנס. לא יודעת איך הוא הצליח לצאת משם. זה בניין של שלוש קומות, בן 70 שנה. בית ילדותי. הוא נהרס לגמרי. אבא התקשר אלינו מטלפון לא שלו ואמר: 'אני חי'. באנו לשם לחפש אותו והוא היה בלי נעליים, בלי משקפי ראייה, עם הכלבה שלנו. פינו אותו לבית חולים. הוא נפצע קצת בראש, חבלות קלות. עיקר הפגיעה היא בנפש.
"גם אני וגם הוריי שוהים כרגע בהרודס. ההורים שלי בני 52, עדיין צעירים, אבל הם בטראומה. הם איבדו את כל החיים שלהם. לא נשאר שום דבר, אפילו לא כפית. הם צריכים לקנות הכול מההתחלה, לגור בשכירות עד שיבנו להם את הבית. גם אני מחפשת דירה. אבל מאז המלחמה מחירי השכירות מטורפים. במקום שבעלי הדירות יירתמו וינסו להגיע לעמק השווה עם אנשים שאיבדו את הכול, הם מנצלים את ההזדמנות ומעלים מחירים".
ואיך הבן שלך?
"הוא בלחץ נורא. לפני כמה זמן נסענו ברכבת. פתאום הוא אומר: 'אמא, אם יש אזעקה, לאן אנחנו הולכים?'".
מה ענית לו?
"לשום מקום".
מרשות המסים נמסר בתגובה: "מאז פרוץ המלחמה עם איראן הוגשו לקרן הפיצויים כ-50 אלף תביעות בגין נזק לרכוש. לשם השוואה, בכל התקופה בין 7 באוקטובר 2023 ל-13 ביוני 2025 הוגשו כ-75 אלף תביעות. מדובר באירוע חסר תקדים בתקופת זמן כה קצרה, כך שמשך הטיפול בתביעות ארוך מהרגיל.
"השהות בבתי מלון תתאפשר עד לא יאוחר מ-1 באוגוסט 2025, למעט במקרים חריגים. נציגי קרן הפיצויים פועלים בבתי המלון כדי לסייע לכל מפונה למצוא את הפתרון המתאים לו. כמו כן הוקמו ועדות ייעודיות והן יבחנו במלוא הרגישות והמקצועיות כל בקשה להארכת שהות במלונות.
"קרן הפיצויים לא קבעה תקרה לגובה השכירות, והיא פועלת לפי הכלל שלפיו הדירה החלופית צריכה להיות בעלת מאפיינים דומים לדירה שניזוקה, רצוי באותו אזור. אנו לוקחים בחשבון את העלייה במחירי השכירות. התקרות שנקבעו מתייחסות לתכולה בלבד ומשקפות תכולה ממוצעת, לפי ההרכב המשפחתי. חוק מס רכוש לא מכסה חפצי אמנות, תכשיטים, עתיקות ומזומנים. לפי החוק, קרן הפיצויים אינה מספקת רכב חלופי, אלא מפצה על שווי הרכב על פי המחירון ביום הנזק".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
