כשאני צועד ברחובות תל-אביב ומתבונן סביבי באנשים שנראים ממהרים לאנשהו בהבעה טרודה, קשה לזכור שאנחנו נמצאים במלחמה. לפעמים מטוסי קרב שעוברים מעל מזכירים זאת, אבל רוב הזמן העולם סביבך נראה טרוד במשהו אחר:
יום אחד זו הצהרה אופטימית של טראמפ לגבי עסקה שתסיים את המלחמה, וביום הבא הוא כבר עסוק באוקראינה. גם אצלנו סדר העניינים מזגזג בין סקרים שמראים שיותר מ–80 אחוז מהישראלים מעוניינים בסיום מיידי של המלחמה - לגמרים של שעשועוניי בישול שמשתלטים על הפריים–טיים. ובמציאות המערערת שבה כל הודעה על חייל שנפל בעזה איכשהו מצליחה להפתיע אותנו מחדש, עדיין יש עובדה אחת קבועה.
יש ימים שבהם מפעמת בנו תקווה אמיתית לחזרה מהירה של החטופים, וימים שפחות. יש ימים שבהם חיילים מתים וימים שלא. יש ימים שבהם נראה שהממשלה עומדת לקרוס וימים שבהם נראה שתמשיך לרדוף אותנו לנצח. אבל דבר אחד קבוע: פחות או יותר בכל יום בארבעת החודשים האחרונים מספר דו או תלת-ספרתי של אזרחים מתו בעזה: בימים היותר-שמחים שעברתם וביותר-עצובים, כשבכיתם על חייל שמת וכשצחקתם ב"ארץ נהדרת", כשנסעתם ליוון וכשנתקעתם בדרך חזרה בשדה, כשקיבלתם צו גיוס וכשחטפתם שפעת. בכל אחד מהימים האלו, במרחק של פחות משעתיים מפתח ביתכם ילדים, גברים ונשים מצאו את מותם כ"נזק אגבי".
המוות הזה לא מרעיש עולמות, אין לו ספיישלים ופרומואים בערוץ 12, הוא לא נוכח ולא ממש מדווח, אבל הוא מתמיד, שרירותי, רצחני וחסר מטרה
בכל לילה כשעצמתם את עיניכם, לא רחוק מכם, אנשים שלא הכרתם הפסיקו לנשום. משפחות שלמות. וכשקמתם לבוקר חדש ובדקתם בנייד אם התעוררתם לבוקר של משלחת שיוצאת לדוחא או לבוקר של משבר פנים פוליטי חדש, דעו, עוד לפני שתציצו במסך, שהתעוררתם לעוד בוקר של מוות של בני אדם, שכנים, לא רחוק מביתכם.
אתגר קרתצילום: אוראל כהןהמוות הזה לא מרעיש עולמות, אין לו ספיישלים ופרומואים בערוץ 12, הוא לא נוכח ולא ממש מדווח, אבל הוא מתמיד, שרירותי, רצחני וחסר מטרה. ערמת הגוויות העזתיות שממשיכה לגדול בכל יום קוצבת, כמו מטרונום, את זמנם המתכלה של החטופים, את הודעות ה"הותר לפרסום" העתידיות, אבל מעל הכל היא שם כדי להזכיר לנו לאיזה תהום מוסרית נפלנו. תהום שבה מוות יומיומי של עשרות ומאות בני אדם הופך לשגרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.25
