העובדה שאיסלאמיסטים טובחים בכל מי שהוא לא הם, היא לא סוד. הרי לפי מחקרים מעודכנים, 89% מקורבנות הג'יהאד הם מוסלמים בעצמם. ועשרת האחוזים הנותרים הם לא אמריקאים ולא אירופאים ולא ציונים ולא יהודים. רובם המוחלט הם אלה שחיים באזורים שעליהם משתלטת אחת מתנועות הג'יהאד. 200 דרוזים, לפי מניין ראשוני, נטבחו בעיר א-סווידא. הם זכו לתשומת לב עולמית רק בגין העובדה שישראל התערבה, כדי למנוע את המשך הטבח.
העניין הוא שב-30 הימים האחרונים נטבחו קרוב ל-900 בני אדם, לפי מרכז מעקב על שלוחות הג'יהאד. לא כולל הדרוזים, שעדיין לא צורפו לדיווח. הם כמובן לא מעניינים אף אחד. אין כותרות. אין הפגנות. הקמפוסים לא משמיעים ציוץ. הפרופסורים הפרוגרסיביים לא שמעו ולא ראו וגם לא רוצים לדעת. זה עלול לפגוע בתיאוריות המטורללות שלהם. הסטודנטים שלהם, שלא לומדים, אלא עוברים שטיפת מוח, ימשיכו להאמין שישראל היא המקור המרכזי לבעיות בעולם.
לא מדובר רק באיסלאמיסטים. באוניברסיטת חלבּ בצפון, שרחוקה מהחזית בדרום, מתחוללים בימים אלה עימותים. סטודנטים מוסלמים מתעללים בחבריהם ללימודים, סטודנטים דרוזים ונוצרים. ברוב עיתוני המערב לא היו דיווחים על טבח במיעוט הדרוזי, אלא דיווחים על "עימותים עדתיים". לפי ההיגיון הזה, אולי גם מה שקרה ברואנדה ב-1994 הוא "עימותים עדתיים". אולי גם הטבח בדארפור שבסודן. וגם מלחמת האזרחים בתימן, עם כחצי מיליון קורבנות, היא עוד סוג של עימותים עדתיים.
מעשי טבח הם עניין של שגרה
בקמפוסים בעולם מדברים בלי סוף על פוליטיקת הזהויות. במזרח התיכון זו פוליטיקה מדממת. מיעוטים סובלים מרדיפות. מעשי טבח הם עניין של שגרה, עם הפסקות פה ושם. הטורקים טבחו בכורדים. הסורים טובחים אחד בשני. בתימן אלה החות'ים מול האחרים. בסודן אלה מוסלמים ערבים שטובחים במוסלמים שחורים. במצרים אלה הקופטים שהם אסקופה נדרסת. בלבנון אלה השיעים, המיעוט המזוין, שהצליח להוביל את המדינה לפשיטת רגל, ומלחמות האזרחים בעשורים קודמים.
גם אנחנו בתמונה. מנקודת מבט ישראלית כדאי לשים לב לשני דברים. ראשית, שאנחנו לא פטורים ממחלת השנאה. יש לנו חוליגנים מתוצרת עצמית. הם שונאים. הם מתעללים. פה ושם, כמו בשבוע שעבר, הם גם הורגים. גם אצלנו שרים, כמו בא-סווידא, "שיישרף לכם הכפר". וגם שורפים. אין כאן סימטריה. העובדה שהג'יהאד האיסלאמיסטי גרוע פי אלף לא משנה את העובדה שיש לנו ג'יהאד יהודי. הוא אולי מיעוט קטן. גם המתנחלים מתנערים ממנו. אבל בימים הרעים הללו לג'יהאד הזה יש נציגות בממשלה. הבושה על חשבוננו.
ושנית, בדיוק כמו במקומות רבים בעולם – זהויות דתיות שונות, שהן בדרך כלל גם אתניות ותרבותיות, לא דרות יחד בשלום ובשלווה. העימות הוא בילט-אין. אין מקום בעולם שבו קבוצות אתניות עוינות חיות יחד בשלום ובהרמוניה. אפילו ביוגוסלביה, שבה היה נדמה שהעמים מתערבבים – זה הסתיים במלחמה אכזרית עם טיהור אתני ומאות אלפי הרוגים. היה נדמה שהם חיים שם במודל של "מדינה אחת". זה לא עבד שם כשם שזה לא עבד בעוד הרבה מאוד מקומות. יוגוסלביה לא הייתה שווייץ. וגם לא סוריה, לבנון, סודן, מצרים ועוד הרבה מדינות.
במזרח התיכון פוליטיקת הזהויות זו פוליטיקה מדממת. מיעוטים סובלים מרדיפות. מעשי טבח הם עניין של שגרה, עם הפסקות פה ושם
גם ישראל היא לא שווייץ, למרות שהמיעוט הערבי בישראל משולב יותר לעומת מיעוטים במדינות האזור. ועדיין, מי שמוביל אותנו לערבוב אוכלוסיות – או, בשמו המכובס, "מדינה אחת" – מוביל אותנו למרחץ דמים. אנחנו זקוקים לחזור לפתרון הציוני של הגדרה עצמית. בשנים האחרונות אנחנו סוטים ממנו, לרעת האסון של "מדינה אחת". מי שמחליט על עוד 22 התנחלויות או מאחזים בלב האוכלוסייה הפלסטינית, לא מקדם את הציונות. הוא מקדם את חיסולה. משום שעירוב אוכלוסיות עוינות במערכה הראשונה הוא שפיכות דמים אדירה במערכה השלישית. אפשר, בכוח הזרוע, להוריד את מפלס האלימות. אבל זה אף פעם לא מחזיק לאורך זמן.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיזה לא אומר מדינה פלסטינית. בוודאי לא בנוסח שדורשים הפלסטינים, שהוא למעשה מדינה אחת על טהרת הפלסטינים ועוד אחת שתהיה גם היא פלסטינית על ידי מימוש פנטזיית השיבה. אבל מי שלא רוצה שיבה פלסטינית לתוככי ישראל, ובצדק, לא אמור לטפח שיבה יהודית לכל הר וגבעה ביהודה ושומרון. לא משום שזה פחות שלנו. לא משום שהאזורים הללו הם מחוץ להיסטוריה היהודית. ממש לא. אלא משום שהציונות ביקשה להקים מדינה יהודית, גם אם רק על חלק מארץ ישראל, ולא מדינה דו-לאומית, על ארץ ישראל השלמה.
אין פתרונות פשוטים למצבים מורכבים. אבל דבר אחד אמור להיות ברור. כדאי להתבונן במה שקורה במדינות השכנות כדי להבין היכן אנחנו חיים. וכן, אנחנו זקוקים להפרדה כדי שלא נהפוך ליוגוסלביה ולא לסוריה.
