כנסיית "המשפחה הקדושה" בעזה נפגעה בשבוע שעבר מאש צה"ל ואחדים מאלו שמצאו בה מקלט נהרגו. הידיעה הפכה ויראלית וראשי הכנסייה הקתולית והיוונית מירושלים נזעקו ובאו לנחם את הכמרים שם. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ התקשר לראש הממשלה נתניהו שמיהר להתנצל לפני האפיפיור לאו ה-14 ואח"כ פירסם הודעה שמדובר "בירי תועה וישראל שולחה את תנחומיה הכנים למשפחות של הנפגעים".
תסכימו איתי שכל הסיפור הזה מביך. ככל שהמלחמה הלא-נגמרת בעזה נמשכת, כך הצד שלנו הופך מתוקף לניצוד, שמתנהל מהבית הלבן. בכל עניין, אנחנו חיים מפיו של טראמפ שמבטיח זה שבועות אחדים שעוד מעט הכל ייגמר וישוחררו עשרה מהחטופים שלנו.
כך מתנהלת מדינה שהממשלה שלה הולכת ומתפרקת ומה שנשאר מהדיבורים על מלחמה בעצימות גדולה הוא שהחיילים עסוקים באבטחה למפעילי הדחפורים שממשיכים לשטח בתים בחאן-יונס ולנו מספרים על עוד עשרות קילומטרים של מנהרות שנהרסו.
ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה המיתולוגי, מגלה בזיכרונותיו שאחרי ששמע את שגריר ישראל בוושינגטון זלמן שובל מותח עליו ביקורת בעניין השהיית הערבויות לקליטת העולים מברית-המועצות, הוא הודיע ליצחק שמיר שאם עוד פעם אחת השגריר ידבר כך הוא יוכרז כאישיות בלתי רצויה ויעוף מהבירה האמריקאית.
המופע של מייק
נזכרתי בדברים הללו כאשר ראיתי את מייק האקבי מופיע במשפט של נתניהו. מישהו כאן היה צריך להעיף אותו משם. אבל על מה אנחנו מלינים? השגריר שלנו בוושינגטון, יחיאל לייטר, מייצג רק את נתניהו, מגדף את השמאלנים, ושופך את מררתו על מערכת המשפט. בקיצור, הכל אישי. נתניהו הפך את כל מה שמופקד בידיו לחנות מכולת שבה הוא גם בעל המכולת וגם הצרכן.
אריאל שרון נהג להשיא עצה לעצמו מעיקרון שעליו למד מרב ידוע: כאשר מונחות לפניך שתי סוגיות שאתה נדרש לטפל בהן, האחת קרובה ומיידית והשנייה רחוקה בזמן ובמקום – טפל בקרובה.
נתניהו היה אמור לטפל בשתי בעיות קרובות שמטילות צל כבד על חיינו כאן - סיום המלחמה בעזה ואיך מוצאים את הדרך לחיות עם מיליוני הפלסטינים סביב לנו. הוא מעדיף את סוריה, איראן ועוד סוגיות שנועדו לשכנע את שותפיו הקיצונים שעדיף שיישארו איתו בקואליציה.
שמעון שיפרצילום: טל שחראבי הפצצה הגרעינית רוברט אופנהיימר ביקר בישראל באפריל 1958 ונאם בטקס חנוכת הפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן. אופנהיימר, שבאותם ימים נלחם בכל מי שרצה להצטייד בפצצת אטום, נהג לספר שאחרי הניסוי שקדם להטלת הפצצה על הירושימה ונגסאקי הוא נזכר בציטוט מהדת ההינדית: "עתה הנני המוות, מחריב העולמות". למרות זאת הוא שוכנע על ידי מקבלי ההחלטות אצלנו שמוראות השואה מצדיקות את המשימה להחזיק בפצצה אטומית. אנחנו נותרנו עם השאלה מה נכון לנו כדי לשמור על ההרתעה שלנו.
אנחנו ממתינים לבשורה - אולי המלחמה תסתיים, אולי נראה את החטופים חוזרים אלינו. פניתי לספר השירים "סיכום ביניים" של דוד אבידן וכך הוא כתב בשיר "אחרון אחרון": "כל כך חיכו תמיד לרגע זה. מאז הכול נתקפל, הכול נתקבל. רק משהו היה פחות יציב, יותר עז, נולד בלי משתיקול ולכן חרק. כאלו אזל השמן מעל האדמה, כאלו האדמה הרזה אותו כולה אכלה. ואחר כך בקול זמזום שקט הובילו מה שנשאר אל תוך האפלה".
אולי עוד מעט כל זה יסתיים.
