בדיווח המטלטל של עמיתי המצוין יואב זיתון על דיוני חיל הרפואה בנוגע לעלייה בהיקף מקרי האובדנות של לוחמים, פורסם כי יותר ויותר חיילים סובלים מ"פציעות זהותיות", כפי שזה מוגדר בצה"ל: מקרים שבהם לוחמים "נחשפו לחוויות הלחימה בעזה מקרוב, באופן שהתנגש עם עולם הערכים האישי שלהם", לשון הדיווח.
החדשות הטובות הן שבניגוד ללוחמים, מכבסת המילים של צה"ל אינה סובלת משחיקה: "פציעה זהותית" הוא שם נוח בהרבה מהמונח המקצועי המוכר, Moral Injury, שהתרגום המדויק שלו הוא "פציעה מוסרית", הנובעת מהיתקלות במעשים בלתי מוסריים. אבל מן הסתם, לא הגיוני ש"הצבא המוסרי ביותר בעולם" יסבול מ"פציעות מוסריות". כמו שהמפקד אף פעם לא מאחר, אלא מתעכב. אגב, הוא לא היחיד: גם פרסום המסקנות של אינספור אירועים שהועברו לבדיקת "מנגנון התחקור המטכ"לי" וחקירות מצ"ח מתעכב, ומאז נעלמו עקבותיהן.
אולם גם כך, הזינוק במספר החיילים שהתאבדו מתחילת 2025 (כמובן שצה"ל לא מפרסם את הנתונים בשוטף ונדרש דיווח של דורון קדוש מגלי צה"ל כדי לחשוף שמדובר ב-19, כולל רב"ט דן פיליפסון ז"ל שמותו נקבע אתמול) והתוספת של "פציעות זהותיות" מציפים את המובן מאליו: המלחמה הורגת, ולא רק בגלל מטענים של האויב או תקלות מבצעיות ואסונות אחרים. המלחמה הורגת כי גם אנשים שבטוחים בצדקתה - וזה לא מובן מאליו מזה תקופה ארוכה - נתקלים במהלכה במחזות מזעזעים שירדפו אותם בימים ובלילות, ובכוחם לפרק את מנגנוני ההישרדות, לעיתים עד לתחושה האיומה שלא ניתן יותר להמשיך.
ישראל דנה בעיניים פקוחות ובקור מקפיא את הלוחמים למצב בלתי אפשרי: עליהם לא רק לסכן את חייהם, אלא גם את שפיותם ומצפונם אחרי שנתיים רצופות, בידיעה שכל הפוליטיקאים והתועמלנים שמרפדים אותם בשבחים כדי לשלוח אותם למלחמות נצחיות לא יהיו שם כשהסיוטים יחגגו והמיטות יורטבו
וככל שהשלטון, בעידוד שדרת פיקוד שלא רואה בעיניים, מותח את המערכה ומעביר אותה למחוזות שאין להם שום קשר למטרת המלחמה המקורית; ככל שהנטל כידוע לא מתחלק באופן שמתקרב להגיוני; ככל שרוב התקשורת פשוט בוגדת בתפקידה ומסרבת לדון בהיבטים המוסריים של המלחמה ובהשלכות האדירות של הנושא מלבד "הלגיטימציה הבינלאומית" (שכבר אינה קיימת מחוץ לבית הלבן, וגם שם נשמע שהיו שמחים לסיים) - כך ישראל דנה בעיניים פקוחות ובקור מקפיא את הלוחמים למצב בלתי אפשרי: עליהם לא רק לסכן את חייהם, אלא גם את שפיותם ומצפונם אחרי שנתיים רצופות, בידיעה שכל הפוליטיקאים והתועמלנים שמרפדים אותם בשבחים כדי לשלוח אותם למלחמות נצחיות לא יהיו שם כשהסיוטים יחגגו והמיטות יורטבו. מצופה מהם לסחוב את האלונקה הכבדה והמייסרת שכוללת הרס עצום, צחנת מוות ומראות של ילדים מרוטים ונשים מרוסקות, למרות שהמערך שאמור לטפל בהם לא ראה שום דבר שדומה לשנתיים של המלחמה שהתחילה באסון בלתי נתפס. גם לפני כן עמדו מנגנוני בריאות הנפש בפני שוקת שבורה, ולא מסובך לנחש מה יקרה להם מול היקפים כאלה של פוסט-טראומה ו"פציעות זהותיות".
עינב שיףאפשר, כמובן, להמשיך לטמון את הראש בחול ולצעוק "מחלישים!" על אלו שמעיזים לדבר. התוצאה תהיה שמלבד עוד ועוד קורבנות אדם, אנשים טובים ופטריוטים יסתכלו על ישראל, יראו שם דמיון מבעית לרוסיה ויבינו בדיוק איך מרגישה "פציעה זהותית".
