כבר הרבה זמן שאף אחד פה לא הסתבך עם כוונות טובות כמו ששחר סגל הסתבך.
הן מפתות אותך, הכוונות, ועשויות להוביל, כידוע, כל הדרך לגיהינום. לא רק של עזה, גם הגיהינום של תל-אביב – יש כזה, כידוע. רק נסו שלא ליישר קו הנדסי עם עמדת השמאל התל-אביבי המדויקת, הטהרנית, האוכלת יושביה ומתנפלת מתנגדיה, ותראו מה קורה.
רמז? מה שקרה לשחר סגל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
במשך כשלושה שבועות האיש הסכים לשמש, ושימש, כדובר הקרן ההומניטרית לעזה (GHF). הרעיון היה – רגע לפני או אחרי שהמשבר ברצועה מביא למותם של ילדים מרעב – להזרים פנימה מיליוני ארגזים ובהם מנות מזון ארוזות מראש, ערכות היגיינה וציוד רפואי, ולהעביר אותם לתושבים דרך מספר קטן של מרכזי חלוקה, רובם בדרום הרצועה. על ההפקה – ארה"ב, סידורי האבטחה – צה"ל, מימון – תלוי את מי שואלים, אבל השמועות גרסו שמדובר בישראל, ארה"ב, קטאר וטורקיה. דוברות – שחר סגל.
לא בדיוק הבחירה המתבקשת. כי במאי פרסומות בן 61, מה יש לו בחייו? הכל. שותפות משגשגת עם השף איל שני ברשת מסעדות "מזנון" בארץ ובעולם, זכויות יוצרים ומסחר בהחייאת המותג אתא, שותפות במקום הכי נכון בתל-אביב – מתחם התדר – וגם שלושה ילדים ודירות פה ובניו-יורק. כבר עשרות שנים שסגל מסמן בגופו את גבולות הגזרה של מי שהתחיל כיאפי באייטיז, מתעשר חדש ממקצוע קריאיטיבי בניינטיז, כיבוש העולם מהצד של הכרובית בטחינה בשנות האלפיים, והכל, תמיד, עם הדעות הנכונות – נכון ללב תל-אביב.
רק שלפני כחודש, ואחרי תקופה ממושכת שבה היה מעורב בארגוני ואירועי מחאה וחשיבה, סגל הסכים להיות דובר הקרן ההומניטרית לעזה, רק כדי להיזרק כמעט מכל מדרגות חייו. איך זה קרה? "התקשרו אליי אנשים טובים שעשיתי איתם הרבה דברים בשנתיים האחרונות ואמרו לי 'אוקיי, משיקים את הפעילות מחר ואין מי שיענה לטלפון'. עשיתי את התפקיד בסך הכל שלושה שבועות, וכל הגיהינום נפתח על הראש שלי".
הגעת לעזה פיזית?
"לא. אבל דיברתי עם עיתונאים וניסיתי להסביר את המהלך בחוסר הצלחה יתרה, כי אתה נלחם מול מכניזם מאוד חזק של חמאס וגם של האו"ם, שלשניהם יש הרבה מאוד מה להפסיד מהאירוע הזה והם תוקפים אותך. ואתה מגלה עד כמה מערך ההשפעה שלהם אפקטיבי ויעיל".
הכישלון ההסברתי מיהר ללפות את סגל בקרסוליו. מתחם התדר, שבו הוא שותף, התנער ממנו בהודעה פומבית ("קיבל החלטה שלא תואמת את הערכים של התדר... סיוע הומניטרי לא אמור להיות כלי להעצמת שליטה באוכלוסייה ואנשים לא אמורים למות בניסיון להביא קצת קמח למה שנותר מהמשפחה שלהם"); באגפים מסוימים בעיתונות יצאו נגדו ("הפך לדובר צה"ל בעזה", נכתב ב"דה מרקר"); ארגון "תרבות של סולידריות" – ששכר משרדים בתדר – הודיע על יציאתו המיידית מהמקום ("שותפות עם אדם שהוא דובר למה שמסתמן כמפעל שליטה, דה-הומניזציה ומוות"), והגרוע – או הפחות גרוע – מכל: הפובליציסט ניסן שור הקדיש לו מאמר ארוך תחת הכותרת "שחר סגל מלבין את פשעי ישראל בעזה כמו שהוא מוכר כרובית עם איל שני".
"אתה נלחם מול מכניזם מאוד חזק של חמאס וגם של האו"ם, שלשניהם יש הרבה מאוד מה להפסיד מהאירוע הזה והם תוקפים אותך. ואתה מגלה עד כמה מערך ההשפעה שלהם אפקטיבי ויעיל"
סגל הבין, ולא הבין, את גודל הטעות. כשהפגנות התלקחו מול סניפי "מזנון" שלו ושל איל שני במלבורן ובלונדון, מהיר להודיע על פרישה מהתפקיד. ועדיין חשוב לו להבהיר שצדק. "חשבתי שזה הדבר המוסרי וההכרחי לעשות", הוא אומר. "ואני אסביר: בעזה אין היום כלכלה, יש כלכלת אוכל. ברגע שנכנס סיוע חמאס לוקח חלק ממנו, מעביר לשוק השחור, מעלה מחירים, וככה מממן את המשך המאמץ המלחמתי שלו. במילים אחרות – אם אתה רוצה לחסל כלכלית את חמאס, פשוט תציף את עזה באוכל. מה שמדינת ישראל יכלה לעשות אבל לא עשתה".
והקרן ההומניטרית עשתה?
"תפיסת המציאות והמכניזם של הארגון אמרו – לא מכניסים משאיות, מעבירים מהמשאית קופסאות ישר למחסן וכל קופסה עוברת לבן אדם. גם אם חמאס יגנוב 10-12 אחוזים מזה, הוא לא שולט באירוע. אתה באמת רואה, כשבאים למשא ומתן הדבר שהכי מפריע לחמאס זה אובדן השליטה על המזון, וזה כלי מאוד משמעותי למשא ומתן על החטופים. אז האם צריך להכניס הרבה אוכל לעזה ולא דרך חמאס? התשובה היא כן. אני, אישית, מאוד שלם עם עצמי מוסרית על זה שהלכתי לעשות את זה, וספגתי, ואני עדיין סופג את האש".
סגל לא שאל יותר מדי כשביקשו ממנו לדברר את הקרן ההומניטרית מעכשיו לעכשיו, הדחיפות שיכנעה אותו. בנובמבר 2024 קבעו ארגונים בינלאומיים כי מעל לחצי מיליון תושבים בעזה עומדים בפני מוות ברעב. ביוני השנה דווח על עשרות אלפי ילדים שסובלים מתת-תזונה חמורה, ב-14 באפריל דיווח הכלכלן השווייצרי איטלקי מטעם האו"ם ש"בכל פעם שאתה הולך לבית ספר בעזה, הילדים מסתכלים לך בעיניים ומתחננים ללגימת מים או פרוסת לחם".
הקרן ההומניטרית נכנסה לעזה עם משרדים בדלאוור ומנהל בשם ג'ייק ווד, בעברו נחת אמריקאי. הרעיון – להשתמש בטכנולוגיית זיהוי פנים לצורך אימות מקבלי הסיוע, רעיון שנתפס מיד כ"פוליטיזציה ומיליטריזציה של הסיוע", ונזנח עד מהרה לטובת חלוקת הארגזים לכל מי שיצליחו להגיע לנקודות החלוקה, מה שהתברר כשלעצמו כמשימה כמעט בלתי אפשרית.
סגל טוען ש"חולקו כ-60 מיליון מנות אוכל – האם היה אפשר לעשות את זה טוב יותר? כמובן. האם כמו כל דבר שקורה שם זה נגמר בטרגדיה איומה? כמובן".
אובדן השליטה היה כמעט מיידי. עשרות אלפי פלסטינים נהרו לשני מרכזי החלוקה שנפתחו בשלב הראשון, אלימות פרצה במקום וחיילי צה"ל מצאו את עצמם נאלצים לירות לעבר מתפרעים, באופן שהביא להרג מאות בני אדם ולפציעת אלפים.
מכאן התקצרה הדרך ל"שיט-שואו", כמו שסגל מגדיר את זה, שבמסגרתו נתפסה הקרן כגורם מסייע להרעבת עזה, ניוד אוכלוסייה ושליטה בתושבים, וכמובן ל"הלבנת" פשעי ישראל המשוערים. המנכ"ל ווד הודיע על פרישתו מהתפקיד וטען שלא ניתן לעמוד ביעדי הארגון תוך "הקפדה על עקרונות הומניטריים". סגל פרש גם הוא, ועדיין מלקק את הפצעים. "חשבתי שהנה, עושים את הדבר הנכון – גם סיוע הומניטרי, כי מכניסים אוכל ומדינת ישראל לא יכולה להרעיב את עזה – יהודי לא יכול להרעיב אף אחד, זה לא יכול להיות חלק מהשפה או מהדנ”א שלנו, וגם מקצרים ככה את יכולת הלחימה של חמאס, כי אני לוקח להם את הכלכלה".
ואז ראית איך זה נגמר.
"בדרך קורות טרגדיות, כי זה המקום הכי טרגי בעולם. אף אחד בצה"ל לא אמר 'בואו נירה לתוך המון לא חמוש', אבל יושבת פלוגה ו-5,000 או 30 אלף איש באים ובמקום לקחת ימינה לוקחים שמאלה – וחיילים נבהלים נורא, וככה זה נגמר. צריך להבין שהמטבע העובר לסוחר היחיד בעזה זה אוכל, וכשאתה פותח נקודת חלוקה מגיעים 50 אלף איש שהמציאות שיגעה אותם. האינטרס של חמאס, והם לא טיפשים, הוא להגיע למצב שסוכר עולה פתאום אלף שקל, והם גוזרים את הקופון כדי לשלם לפעילים שלהם. זה המעגל שהם מייצרים".
לך שילמו על התפקיד?
"לא קיבלתי שקל מעולם, ידעתי שזה בהתנדבות".
יש מי שמרוויחים כסף מהארגון הזה, כלומר, מהרעב העזתי?
"יש בזה כסף כי זו אופרציה כבדה לחלק 60 מיליון מנות, ואני מניח שמי שעובד בזה מתפרנס מזה. אבל מהיכרותי עם חלק מהאנשים, לא נראה לי שיש פה סיפור של שחיתות שבה מישהו מרוויח מהטרגדיה של מישהו אחר. הסיפור פה הוא סיפורה של מורכבות הסיטואציה. מבחינתי, הסיפור הוא הכישלון שלי בלתרגם לחברים הקרובים שלי את המורכבות הזאת ואת העובדה שאין פה שום פתרון טוב, כי כל דבר טוב שאתה עושה, ואני חושב שניסינו לעשות משהו טוב, נגמר בטרגדיה – לך, או להם, או לכולם".
הופתעת שלא הבינו?
"כן, כי השיחה כבר לא מסוגלת להתנהל ברמה של מורכבות כלשהי. זה הרי לא משחק כדורגל שבו אתה אוהד מישהו, יש כאן מצב שבו אין תשובה ברורה או יעילות מוסרית אחת, ואיך שלא תהפוך את זה, אתה מתחכך בגבולות המוסר ברגע שאתה עושה משהו. אז אם אתה יושב בבית ומעביר ג'וינט, המוסר שלך מאוד ברור וקל. אבל אם אתה עושה משהו, אתה בהכרח מתחכך בגבולות. זה לא קל כשאתה בא לעשות טוב ויוצא האיש הרע, שלא לומר 'בייבי קילר', כמו שהגדירו אותי בכמה פוסטים של חברינו הישראלים. אבל השיח הישראלי עבר לסיסמאות שבהן אני או צודק או צודק, ולכן אתה בהכרח טועה, והדביקו לזה המון דברים שלא קשורים בכלל לאירוע".
הכרת את המנכ"ל שהתפטר?
"לא מכיר ומעולם לא פגשתי אותו. אבל יש פה מכונה מאוד עוצמתית שתופסת את ישראל כמי שמבצעת רצח עם בעזה, והעובדות לא ממש משנות. אני מניח שכמוני הוא קיבל אלפי הודעות מחבריו הקרובים שאמרו לו 'איך אתה לוקח חלק בדבר הזה? תתפטר מיד'".
מה אתה עונה לטענה שלפיה ישראל מבצעת רצח עם בעזה?
"חס וחלילה. כי מי זו 'ישראל' הזו? הילדים שלי, שעכשיו בצבא, הם הישראל שמבצעת רצח עם בעזה? מי בדיוק עושה את זה? 'ישראל' זה אתה ואני והאחים והחברים שלנו. ישראל הסתבכה באירוע נוראי שלא מרצונה או ביוזמתה. כשאתה אומר 'רצח עם' הוצאת את עצמך מהמחנה באופן טוטאלי ואמרת 'אני לא קשור לזה, יש שם איזו גלקסיה אחרת שבה מבצעים את האירוע הזה'. אני לא יודע לחיות עם הנחת היסוד הזאת והיא מעוררת בי זעם, כי נראה לי שזו הפשטה של מציאות מאוד מסובכת לכלל קומיקס, ואין שום דבר קומיקסי בעזה. שום דבר. נכפה עליך אירוע פסיכוטי שהיוזם שלו, סינוואר, היה פסיכוטי, ואתה בתוך הסיטואציה".
לא היה נכון יותר לפתוח 20 מתחמי חלוקה במקום שניים?
"ברור שצריך לפתוח 20 מתחמים, אבל האו"ם לא מאפשר לך ולא מוכן לשתף פעולה עם האירוע, ובצד הישראלי אומרים לך 'אוקיי, אז שלא יהיה להם אוכל', ובסוף מי מת? ילדים בעזה וחיילים וחטופים, והאירוע מסתבך ומסתבך. מבחינתי צריך להכניס סיוע אינסופי, צריך שאוכל לא יניע את הכלכלה של חמאס. יש פה שתי משימות – שלא יהיה רעב, שיהיו אוכל ורפואה, ושחמאס לא יצליח לשלוט באירוע הזה".
מה המסקנה האישית שלך מההתנסות הזאת?
"איל (איל שני – ר"ש) אמר לי 'באת לברך ויצאת מקלל'. יכול להיות שזו ההגדרה. פניתי ל'תרבות של סולידריות', שהודיעו שהן עוזבות את התדר ואמרתי: 'אני רוצה להסביר לכן, ותחליטו מה שאתן רוצות'. תשובתן הייתה 'אנחנו לא רוצות לדבר איתך'. זו המציאות של לאן הגיעה השיחה. הדבר האחרון שעלה בדעתי זה שככה זה יתפתח. טעיתי. לא הבנתי שזו תהיה התגובה, אבל בסדר, מטעויות לומדים".
הוא מדבר איתי מניו-יורק - כבר תקופה שהוא שוהה שם עם אשתו, הבמאית הגר בן-אשר, את המערכה הלאומית מול איראן חווה ממנהטן - ויש לו צורך להסביר, לנסות למזער נזקים שכבר נגרמו. "זה מערער את הביטחון העצמי שלך", הוא מודה. "בסוף, אני מרגיש הכי לא נעים לא כי עשיתי משהו לא בסדר, אלא כי השותפים שלי בארץ ובעולם מתעוררים בבוקר ואומרים 'ירדת מדעתך? מה הייתה הבעיה שלך לשבת בבית? מה היית צריך את השיט הזה?'"
באמת, מה היית צריך?
"אם אתה שואל את אשתי – זה הכל האגו שלי שגרר אותי לזה; אם אתה שואל אותי – אז אשתי צודקת. סתם, אני צוחק. אבל לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לווליום כזה. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות ושהנה, אני עושה ו'יאללה, בוא נעשה'. זה רק אחד הדברים שעשיתי בשנתיים האחרונות בניסיון להביא לזה שהאירוע הזה ייגמר ותיסגר המלחמה הנוראית הזאת".
אלא שהשלב הבא גלש רחוק יותר ממצב האגו של סגל ביחס למיליה שלו בתל-אביב. בתחילת החודש ניפצו מפגינים את חלון החזית של "מזנון" במלבורן שבאוסטרליה והסתערו פנימה תוך כדי שהם משליכים כיסאות וצורחים "מוות לצה"ל".
"היו הרבה מתקפות על 'המזנון' ועליי, קראו להפגין נגד המסעדות שלנו. אתה אומר 'בטח פעילים פרו–פלסטינים', ואז מגלה שאלה ישראלים שזאת תפיסת המציאות שלהם, הם מכירים אותי וזאת מטרה נוחה להתנפל עליה"
סגל חושש שזה לא ייעצר שם. הוא אומר שגם בלונדון הפגינו נגדם והמצב המרתיע ביותר נרשם בברלין, שם הייתה אמורה להיפתח מסעדה בשם “גילה וננסי” בהמשך החודש, אבל ארגוני מחאה מקומיים פירסמו הודעות שלפיהן "בשעה שהוא מדברר את הקרן ההומניטרית ומלבין את רצח העם של ישראל בעזה, סגל מרוויח ממכירת מזון ברחבי העולם", וקראו להחרמת המקום שטרם נפתח. סגל ושני לקחו צעד אחורה. "הפתיחה בברלין נדחתה בכמה שבועות בגלל הפגנות שתוכננו. לקחנו אוויר, בעיקר כדי להרגיע את הצוות, ונפתח בעתיד הקרוב", הוא אומר.
היו גם תקיפות פיזיות?
"פיזית הייתה פגיעה רק במלבורן, אבל היו כל הזמן הרבה פוסטים ומתקפות בגוגל, על 'המזנון' ועליי, וקראו לאנשים לבוא להפגין נגד המסעדות שלנו. אתה אומר 'לא יודע איך זה הגיע אליהם, בטח פעילים פרו-פלסטינים כאלה ואחרים’. ואז אתה מגלה שלא פלסטינים ולא נעליים, אלא ישראלים מישראל או ברלין שזאת תפיסת המציאות שלהם, והם מכירים אותי וזאת מטרה נוחה להתנפל עליה".
אז תורידו פרופיל בזמן הקרוב עם המסעדות?
"אנחנו דווקא פותחים בחודשים הקרובים ארבעה מקומות בארה"ב. התוכניות לא השתנו. עוד חודש אנחנו פותחים מקום מול אוניברסיטת קולומביה, יהיה מעניין".
אם היית מתחיל את הרשת היום, היית מתרחק מזיהוי ישראלי?
"לא, זה מי שאני, גם בתוך כל הסערה הנוכחית. אני ואיל גדלנו בירושלים, אנחנו מדברים עברית וזאת תפיסת המציאות שלנו, זה האוכל שלנו. אני לא יודע להחביא את זה, וגם לא רוצה. הרבה פעמים נשאלתי מה תפקידנו באירוע, ובסוף אנחנו דיפלומטיה קולינרית. כי מה האימג' שלך לגבי המקום? מה התפיסה שלך לגבי יפן? סושי. אז בסוף אוכל מייצר תפיסת מציאות, ואם המקום שהגעת אליו הוא ישראלי והוא טעים ושמח ואנושי ואוהב אדם, אז אולי זאת תהיה תפיסת המקום שלך. לא כרגע כמובן".
זו אולי הפעם הראשונה שסגל מתערער ככה. מאז הגיח לציבוריות הישראלית בתפקיד מרגו (מרגוליס), התיכוניסט שלא יתגייס אבל יתעד הכל במצלמת הסופר-8 שלו ב"בלוז לחופש הגדול", סגל מזוהה עם איזו אגביות קולית ויצירתיות שתורגמה בשלל דרכים להצלחה עסקית, מבלי שהדבר יסדוק את שלוותו הטפלונית למראה.
בתקשורת היה מי שפסק שאתה ואיל שני הפכתם ל"סמל של דקדנס, זחיחות דעת ושביעות רצון עצמית מופרזת". תסכים?
"אני לא הייתי מגדיר את עצמי ככה. דקדנס, אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני בדרך כלל הולך לישון בתשע, לא יודע כמה דקדנטי זה יכול להיות. שביעות רצון זאת אולי התכונה האחרונה שמאפיינת אותי. זחיחות דעת – לא חושב. הדעת שלי מאוד לא זחוחה, עד כמה שאני בקשר איתה, שלא לומר שהיא מותשת ונתפסו לה המפרקים. אבל שוב – מדהים עד כמה הכל נהיה מטופש, אה? הכל נהיה מטופש".
סגל, נדמה, לא מסוגל לשגות או לחרוג מכללי הטקס התל-אביביים שהוא עצמו סייע לנסח. אבל המלחמה דחקה גם את כל זה למקומות שלא הכיר בעצמו ובסביבתו, והוא הפך נחרץ, ואולי אפילו ניצי במידה.
"אני לא חושב שמדינת ישראל יכולה לחיות עם שלטון חמאס בעזה אחרי 7.10", הוא אומר. "ראיתי את התיעוד של כמעט כל מה שקרה באותו יום, אז יכול להיות שאני פוסט-טראומטי, ועדיין אני חושב שאין סרט כזה שבו חמאס שולט בעזה אחרי מה שקרה לנו. אז איך אתה מגיע הכי מהר לנקודה הזאת ומחזיר את החטופים הביתה? זו המתמטיקה המאוד פשוטה שלי, וזה אפשרי".
אם, כאיש פרסום, מציעים לך לעשות עכשיו סרט תדמית לטובת ישראל, אתה עושה?
"לא. יום אחד המלחמה הזאת תיגמר וישראל תמצא את עצמה עם פצע שייקח שנים לרפא בתודעה הבינלאומית, אם בכלל. היא תצטרך לעשות חשיבה עמוקה על עצמה, רצונה, זהותה. בוא נאמר שאתה יכול ממש להוסיף את המחדל השיווקי שלנו כמדינה ליד מחדל 7 באוקטובר".
אתה יודע איך להתחיל לשנות את הנרטיב?
"נרטיב זה פועל יוצא של מציאות. כמי שגדל בעולם הפרסום בשנות ה-80 – זה כבר לא עובד. בסוף ישראל נכשלה מהיום הראשון בלהעמיד אלטרנטיבה וחזון חלופיים ולהציע לעולם תוכנית לעזה. אם ישראל תגיע למצב שהסיפור שלה הוא 'אנחנו ניקח חלק בלהפוך את עזה למקום שראוי לחיות בו, הוא טוב בהרבה ממה שהיה, וישראל היא חלק אינטגרלי מתפיסת המציאות של הדמוקרטיה המערבית ולא מהחזון המשיחי של סינוואר' – זה ייקח זמן, אבל אפשרי. אם ישראל תמשיך עם טקסטים שהעולם לא מבין מה אנחנו רוצים – להתנחל בעזה? להרוג את כל הערבים? לגרש אותם? – אנחנו בבעיה, וגם בשיחה מטומטמת. הפוליטיקה הפנים-ישראלית תצטרך להחליט מיהי".
אתה אופטימי?
"אני חושב שיהיו פה שינויים טקטוניים אחרי שזה יסתיים. אני אופטימי מצד אחד, כי פגשתי בשנתיים האחרונות המון אנשים צעירים – לא רק מהמיליה התל-אביבי – וזו ישראל מדהימה של אנשים מדהימים עם רומנטיקה ונאיביות ורצון ויכולת לעשות, באמת האנשים הכי מוכשרים בעולם. בתוך הפסימיות הכללית, כשאתה אומר 'אין סיכוי, המספרים נגדנו', אתה פוגש את האנשים האלה ואומר 'הם יצליחו כי הם מדהימים, הם יכולים לעשות הכל'. מדינת ישראל הגיעה איכשהו למצב שהשלם קטן מסך חלקיו, ויום אחד אנחנו נצליח להפוך את המגמה הזאת".
