סודות.
יותר מדי אנשים לא מספרים לנו את האמת. נהיה נוהג כזה. כאלה שיודעים ושותקים. ולא מזהירים. אולי מפחדים.
למשל נדב ארגמן, ההוא מהשב"כ שאיים לחשוף את כל מה שהוא יודע. מסתובב לו אדם ברחבי היקום ואיתו סוד. גורר אותו אחריו לאן שלא ילך כמו איזה טרולי. מה יש בטרולי? חמאס, קטאר, חיים ומוות? הכל אצלנו חיים ומוות.
והרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. גם לו סודות. אצלו זה לא נכנס בטרולי. גם לא במזוודה 32 קילו.
מאז פשט מדים, האיש סיפר על מה שקדם ל-7 באוקטובר? או על המלחמה בעזה, שעליה פיקד כמעט שנה וחצי?
מערכה שלמה שומעים ביקורות בלתי נתפסות שהיעדר תוכנית מדינית מטרפדת ניצחון ומחסלת הישגים צבאיים; שחיסול חמאס, להלן רעיון, לא אפשרי רק בכלים צבאיים; שכיבוש חלקים בעזה, פינויים וכיבושם שוב גובה מחירים; ששיקולים עקומים, מעוותים, מנהלים מלחמה.
הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. גם לו סודות. אצלו זה לא נכנס בטרולי. גם לא במזוודה 32 קילו.
מאז פשט מדים, האיש סיפר על מה שקדם ל-7 באוקטובר? או על המלחמה בעזה, שעליה פיקד כמעט שנה וחצי?
הדברים הללו דרמטיים גם לעת הזו. אותו מקבל החלטות אוחז במושכות אותה מלחמה. מר הלוי, הציבור לא חייב לדעת? יכול להיות שאתה מחכה לוועדה כלשהי שלא באה? מתי נדע?
מניעים.
אנשים אצלנו אוהבים להתלונן. למה פירסמו את זה, ולמה לעזאזל האויב צריך לדעת את ההוא.
רוב הזמן המידע מגן עלינו. ככה זה בדמוקרטיות. בעיקר כאלו שמפרפרות.
דיקטטורות לרוב מפסידות במלחמות כי המידע מוסתר מהציבור, שפחות מודע לאופן שבו המנהיג מקבל החלטות. זה יוצר תגובת שרשרת. הציבור פחות מאמין. פחות מזדהה. פחות מגויס. פחות יכול לבקר ולהתקומם.
תראו את ההבדל בין התגייסות הציבור למערכה נגד איראן, ליחסו לגבי מה שקורה בעזה; או בחזית המאוחדת בתחילת המערכה בעזה לבין השנה האחרונה.
גם על זה יהיו שיגידו, למה צריך לכתוב. למה האויב צריך לדעת.
אבל כולנו חייבים לדעת. חייבים. גם ככה אנחנו מופקרים לגחמות ולמניעים זרים. ברוסיה פוטין יכול להילחם עד אין קץ ממניעים אלוהים ישמור. זה נהיה שונה בהרבה אצלנו?
התרעה.
קצת לפני 7 באוקטובר כתבתי פה על הערפל, הסתרת המידע, בעיקר סביב הצבא. שאלתי - עד כמה ביטחון הציבור, ביטחוננו, פרוץ? מה רמת הכשירות של הצבא? עד כמה מוכן למלחמה?
כשאין מידע ברור, הוספתי, לא מהצבא, בטח לא מקברניטי הממשלה, ראש הממשלה ושריו יכולים להמשיך בשלהם, כאילו אין מהומה באופק.
לא הייתי יחיד. חצי מדינה התריעה והזהירה. וזה בלי שידענו הכל.
אם היינו יודעים אז, למשל, שלראש הממשלה נמסרה התרעה למלחמה מראש השב"כ, אולי משהו היה נראה אחרת. אולי היינו סוערים בדרישה שיפסיק לפרק אותנו מבפנים, וייערך למערכה שבפתח.
ובכלל איפה הסיכון גדול יותר – תענו אלו שתמיד מלינים למה לפרסם – שהאויב יידע שפורסמה אצלנו התרעה למלחמה או שראש הממשלה יידע שאנחנו יודעים.
הסתרה.
הסתרה היא מפלטם של לובשי החליפות בירושלים שקשרו עצמם עם אזיקונים לכיסאות הממשלה. השתקת ביקורות היא האמצעי.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןהמון יצירתיות ומשאבים מושקעים בזה. ליד הטענה "למה לפרסם?" יש את האחות הקטנה "למה לפגוע במורל", ואת בת הדודה "די להיות חמוצים".
והאמת, באקלים הנוכחי כבר לא צריך לרמוז. פשוט מקדמים חוק שיצ'פר עמותות שלא מביעות ביקורת על הממשלה. או מעמידים לדין משמעתי רופא שפירסם טורים נגד הממשלה. או סתם, מתנהגים כאילו, ברור, אין צורך בוועדת חקירה למרות שעברו כמעט שנתיים מאז האסון הגדול בתולדות ישראל.
בואו נשתוק. בואו לא נדע. בואו לא נראה. בואו שוב לא נגלה. מה כבר יקרה.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.07.25
