נ' הוא בן 22. כשהתחילה המלחמה פיקד על חיילים בעזה. "הוצבתי מול בית חולים בעזה ולקח כמה ימים עד שהמ"פ הורה לא לירות בזקנים ובילדים. במשך כמה ימים זה מה שקרה. היה ברור שזה רע. אבל אתה תחת השפעה – חלק פעלו מתחושת נקם, חלק מאוד פחדו וחלק פשוט היו עייפים וכשאתה עייף אתה לא חושב. היה אירוע שנחרת בי, לקחנו בני נוער והשתמשנו בהם כמגנים אנושיים. הם הלכו לפני הכוח, פתחו דלתות למקרה שיש מטען או מחבלים. לקחנו סתם אנשים מהציר ההומניטרי. בכל הזמן שבו הם היו איתנו, הם היו קשורי עיניים וידיים. אתה צריך לקחת אותם לשירותים ולפתוח להם את הריצ'רץ' ורואה שהם רועדים".
היום הוא חייל משוחרר. קיבל כבר צו מילואים. כשאין מספיק חיילים, למי אכפת מי סוחב את עזה בלב. העיקר שיתייצב. שיבצע פקודות. שלא ישאל שאלות, שלא יביע רגשות. שלא יפעיל את שריר הביקורת. שלא יתהה בקול מה מטרות המלחמה הזו שלא נגמרת, שבגללה הוא ישן בנעליים בין מארבים. שבשמה כתב צוואה בנייד, שמר אותה בפתקים. עידכן אותה בכל פעם שקבר חברים. גם כל אלה לא הקנו לו את הזכות להטיל ספק בנעשה ברצועה.
את המלחמה הזו צריך לסיים. בשביל אחינו ואחותנו שעדיין בשבי, בשביל החיילים בסדיר ובמילואים ומשפחותיהם, בשביל העזתים, הילדים והבוגרים. ובשביל החור בנשמה של הבחור בן ה-22, שעוצם עיניים בלילה ורואה את האמת
הממשלה בישראל מעדיפה שהציבור הישראלי לא ישמע. לא יידע. ימשיך להאמין שמלחמה, צבא ומוסר הולכים ביחד. ממשיכה לסתום פיות לכל מי שמעז לפקפק בדף המסרים. ניצחון מוחלט, אפס טעויות, טובים מוחלטים ורשעים גמורים. אין חפים מפשע בעזה, אין פקודות בלתי חוקיות בעליל. החמלה היא חולשה, הביקורת בושה.
אבל יש איזה עניין מוזר כזה עם המציאות – היא פשוט שם. וכשהיא רעה היא מרעילה את האוויר ואת האדמה לכולם: "מה שקורה בפועל הוא שפוגעים גם בעשרות אלפי אזרחים וגם בחטופים. מסכנים אותך, חברים שלך נהרגים ואתה עושה יותר רע מטוב. זו תחושה שבוגדים בך" נ' אומר. "יש לי חיילים שהחיים שלהם לגמרי יצאו מהמסלול. זה איתי כל הזמן, מכלה אותי".
רתם איזקצילום: זהר שטריתלנ' יש שם. הוא לא מתפרסם כאן כי המציאות הישראלית מעוותת. כי בחורים צעירים שראו מראות שחורכים את הנשמה, ולכן לא מסוגלים להצטרף לגדוד בשירת מוטיבציה, מתביישים. כי יש חיילים שלא רוצים פלאפל בחינם: הם רוצים להפסיק להרגיש שעירבבו להם את הטוב והרע, עד שהכל נראה כמו אותה עיסה סמיכה של כלום.
המלחמה מייצרת מדי יום עוד חיילים כאלה. עוד אזרחים לעתיד שמתהלכים עם בור בנשמה. חלקם ידברו עליו, חלקם יעדיפו לשתוק. חלקם ימצאו את הדרך להמשיך, חלקם יוותרו. עוד ועוד ידיעות על גברים צעירים שלא יכלו עוד מתפרסמות בתקשורת. הידיעות האלה הן קצה הקרחון.
את המלחמה הזו צריך לסיים. בשביל אחינו ואחותנו שעדיין בשבי, בשביל החיילים בסדיר ובמילואים ומשפחותיהם, בשביל העזתים, הילדים והבוגרים. ובשביל החור בנשמה של הבחור בן ה-22, שעוצם עיניים בלילה ורואה את האמת.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.07.25
