20 שנה חלפו מאז שיצאה לפועל תוכנית ההתנתקות, אותו אירוע טראומטי שקרע משפחות מבתיהן, החריב קהילות תוססות והותיר צלקות שלא נרפאו. יש הקוראים לזה "התנתקות", אחרים "גירוש", ויש שמכנים זאת "פינוי". המילים משתנות, הכאב נותר. חד, צורב, בלתי נתפס. כמי שחי, למד והתעצב במכינה הקדם-צבאית בעצמונה במשך שנה וחצי, אני נושא את הזיכרונות מהדיונות האינסופיות של חופי עזה, מנגיעות השמש בים עם השקיעה, מבית המדרש ההומה ומחדר האוכל השמח.
הימים בעצמונה היו מתוקים. לימוד בכפכפים בבית המדרש, הזמנות פליזים של "ג'וזף קאופמן" בחורף, מעקב אחרי הזימונים לגיבושים שקיבלנו מהצבא וחפירות על ספר הכוזרי. שם, רגע לפני שלבשתי מדים, נבנה עולמי. שם גם נסדק.
קשה לתאר את תחושת האובדן כשמקום מושבך נגזל ממך. קשה יותר לעמוד חסר אונים מול מדינה בלי שום כוח לעצור. כמו רבים מחבריי, סירבתי להאמין שהפינוי יתרחש. זה לא היה הגיוני. איך אפשר יהיה לעקור משפחות שלמות? איך אפשר יהיה להחריב קהילה שלמה? ומה יעלה בגורל בתי הקברות? זה קרה. מול עינינו נזרעו זרעי הטראומה, אותה תחושה מחניקה שמה שלא האמנת שיתרחש מתממש מולך, ואתה נותר נטוע במקום, חסר כוח.
הזמן חלף, והשאלות הכבדות נותרו תלויות באוויר: האם פינוי בסדר גודל שכזה יכול להתרחש שוב? האם בראי הזמן ההתנתקות הועילה למדינת ישראל? והאם הזמן יכול לרפא את הפצעים? התשובות מתבהרות לאט, אבל הן חדות כתער. על מנת לבאר את התמונה ולקבל תשובות יש לתת בהן סימנים.
למדנו בדרך הקשה שהתיישבות מביאה ביטחון, שהסכמים והבנות עם שכנים יכולים להתקיים לצידה
צריך להביט על מה שאני קורא לו "גוש קטיף הקטן", יישובי צפון השומרון: חומש, שא-נור, גנים וכדים. יישובים אלה, שפונו כלאחר יד, כ"מחווה" לאמריקאים, חוזרים כעת לחיים. חומש, שהיה תחת פינויים חוזרים ונשנים, הוא כיום יישוב לכל דבר: ישיבה, משפחות, מבנים, צירי גישה. אחרי ביטול חוק ההתנתקות בתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית, ואיתו ביטול האיסור של שהייה במקום, התחילו המתנחלים בבניית היישוב מחדש. "בחומש כבר לא צריכים אותנו, עברנו הלאה", אמר לי השבוע צעיר פעיל ימין שפונה מחומש ונעצר שם בעבר פעמים רבות.
שא-נור הוא היעד הבא, עם תוכניות פיתוח אישור ממשלתי ודחיפה של שר הביטחון בעצמו, מתכוונים המתנחלים להגיע לשם בחודשים הקרובים. צה"ל כבר בונה תוכניות לבידוד צירי ההגנה ומכין את השטח לקראת הגעת המתיישבים.
בשונה מצפון השומרון, שם פונו התושבים אך צה"ל נותר בסביבה, ברצועת עזה נפגשנו עם תוצאות קשות בהרבה. יש להביט למציאות בעיניים, בלי פלפולי מילים, ניסוחים מעוותים, הנדוס תודעה וסיסמאות ריקות. רק עובדות.
המפלצת הלכה וגדלה
פחות משנתיים לאחר הפינוי, חמאס השתלט על הרצועה, זרק את אנשי אבו-מאזן מהגגות והשלים את מהפכת הטרור, מטרים ספורים מיישובי הדרום. או אז נזרעו זרעי 7 באוקטובר. ישראל שהלכה לאחור כיסתה את עיניה. והמפלצת הלכה וגדלה.
אלישע בן קימוןנסיגה חד-צדדית מול ארגון טרור אינה מביאה שלום, בטח לא שקט, אלא דלק למשנתו הרצחנית. חמאס אינו מחפש מדינה או שליטה. הוא מבקש להשמיד את הרעיון הציוני ואת ישראל כולה. למדנו כך על בשרנו ב-7 באוקטובר המקולל. הסכמים עם מדינות, כמו מצרים למשל, הוכיחו את עצמם כיציבים וחיוניים, אך מול ארגוני טרור כמו חמאס או חיזבאללה, נסיגות הן הזמנה להסלמה לא לרגיעה יציבות או שלום. כך היה בעזה, כך היה בלבנון.
ההתיישבות, אם כן, אינה מחסום לשלום, כפי שטוענים מתנגדיה. היא גם לא מדרון לדו-לאומיות. היא נדבך ביטחוני, ערכי ועמוק המחבר את עם ישראל לארצו. היא אינה מילת גנאי, וגם השלום אינו כזה. למדנו בדרך הקשה שהתיישבות מביאה ביטחון, שהסכמים והבנות עם שכנים יכולים להתקיים לצידה. עלינו להרחיב את הסכמי אברהם, לחתור ליחסים עמוקים מתוך עוצמה ולא להתנצל על החיבור שלנו לארצנו. כי כבר למדנו בדם, בדמעות ובכאב שבריחה מהטרור אינה עובדת. היא רק מזמינה אותו להתקרב.
