נסו לדמיין את הסיטואציה: שלומי אלדר, עיתונאי, סופר ובמאי סרטים תיעודיים יושב מול המיקרופון. איתו, באולפן שבו הוא מקליט את הפודקאסט שלו, יושבת רותי רוסו, שפית, מרצה בענייני בישול וחברה ב"מטבח עולמי" – ארגון ללא מטרות רווח שפועל לספק ארוחות לנצרכים, במקומות שבהם אירעו אסונות טבע ומשברים הומניטריים.
מכאן, לא קשה לנחש, מדלגים לעזה, לשיחה עם מועין אל-חילו, ידידו ושותפו לעבודה של שלומי אלדר כבר יותר מ-20 שנה. גם אני פגשתי את אל-חילו בעבר והתרשמתי מדמותו האופטימית ומשליטתו הנהדרת בשפה העברית.
הוא בן 60. אב לשמונה. סב לשתי נכדות. העברית נשארה משובחת כשהייתה, אבל האופטימיות נעלמה. "אני יודע שיש לא מעט ישראלים טובים", הוא מעז לומר על אף הידיעה שמאזינים לו מכאן ומשם. "אבל די, נמאס לי המצב. אני מעדיף למות בהפצצה אחת שתגמור אותי על המקום במקום להיות חשוף עם משפחתי למוות איטי מרעב".
הרעב הזה, הוא מספר, מלווה אותם כבר שלושה חודשים ורק הולך ומחמיר. בשבועיים האחרונים, כשצה"ל, בשיתוף פעולה עם חברת מזון אמריקאית, מעביר את משאיות המזון והציוד לאזור נצרים, הקהל נאלץ להמתין עשר ולפעמים 15 שעות לפריקת חבילות המזון, ואין מספיק לכולם.
"גם אם תוציאו אותנו ללוב, לאינדונזיה, או לכל גן עדן בעולם, הלב שלנו יישאר ברצועה וכל אחד יחלום ויתכנן איך חוזרים. אפשר להוציא אותך מעזה, אי-אפשר להוציא את עזה ממך"
מועין מספר שהגנבים ובכירי חמאס מקבלים הודעות מראש, באים בשקט ומגניבים להם את קרטוני האוכל. כשההמונים יבואו אחריהם, כבר אין מה לחלק. הכמויות נעלמות תוך רגעים בודדים.
את המזון הגנוב מוכרים במחירים מרקיעי שחקים. קמח ב-150 שקלים לק"ג, סוכר ב-350 (!), עגבניות ותפוחי אדמה – 80 שקלים לק"ג, ו-100 שקלים עבור בקבוק שמן. מי יכול לעמוד במחירים כאלה?
"היום", אמר מועין אתמול אחרי הצהריים לשלומי, "עוד אין לנו מה לאכול". ליבי עם מועין. התמונה של חיי היומיום בעזה, שהוא משרטט בדייקנות, קשה ומכוערת. אלא שנוח לו להטיח לא מעט בישראל. שלומי מנצל רגע של הפסקה בדיאלוג הקשה של מועין, כדי להזכיר את ריאד, הסוחר העזתי שפתח פה גדול מדי נגד חמאס, ויומיים אחרי השיחה עם שלומי, עקבותיו נעלמו. או שחוסל, או שבמקרה הטוב נזרק לבית סוהר.
"זה לא מקרה בודד", משיב מועין. "האירועים האחרונים מחלצים מאיתנו אמירות קשות מאוד נגד חמאס, ואנחנו מדברים בגלוי".
"ישראל אשמה יותר"
"הם האויב?" שואל אותו שלומי. "לא", עונה מועין, "ישראל אשמה יותר".
בכל זאת הוא מרשה לעצמו רגע של פיוס: "אני יודע שיש לא מעט ישראלים שמרגישים זיפת, שיודעים איזה עוול נורא נעשה לאזרחים הפלסטינים. תבינו, גם אם תוציאו אותנו ללוב, לאינדונזיה, או לכל גן עדן בעולם, הלב שלנו יישאר ברצועה וכל אחד יחלום ויתכנן איך חוזרים לרצועה. אפשר להוציא אותך מעזה, אי-אפשר להוציא את עזה ממך".
סמדר פרי צילום: יריב כץאתמול לפנות ערב שלומי התקשר אליי. מועין הודיע לו שאסון נוסף פקד את משפחתו. בן אחיו נהרג כשהגיע לזיקים לחכות לארגז המזון. לדברי מועין, חיילי צה"ל פתחו עליו ועל אחרים באש.
שני בניו הגדולים של האח, נאהד, נהרגו ב-2004 מפגיעת פגז ישראלי תועה. זו לא משפחה של מחבלים. שני הבנים שנהרגו שיחקו כדורגל במסגרת הפרויקט של מרכז פרס לשלום. עכשיו נהרג בנו השלישי. לא נותרו לו עוד ילדים.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.07.25
