למאמץ ההומניטרי ברצועה השפעה חסרת תקדים. הסיבה לכך לא נובעת מכמות הסיוע שמוכנס במסגרתו. גם לא מהעובדה שהלחימה ממשיכה להתנהל במקביל. הגורם לכך אחר משנדמה. זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שבה סיוע הומניטרי שמוכנס במהלך עימות מזוין, פוגע בלגיטימיות המדינה שמאפשרת אותו – במקום להגביר אותה. גינויים מדיניים המגדירים אותו כ"מסוכן", תחקירים ביקורתיים, עדויות לוחמים בדבר כאוס במתחמי החלוקה, וסחף בדעת הקהל העולמית – מעידים כאחד על הצלחת קמפיין ההרעבה החמאסי.
זהו מצב די מדהים. לכאורה ישראל מנסה לעשות הכל נכון, אבל נתפסת ציבורית כמי שטועה. היא מצטיינת בסעיף ההשתדלות אבל נכשלת במבחן התוצאה. והשאלה היא למה. מדוע גם מהלך שאמור להמטיר עלינו מטחי תודה מוביל לקיתונות של בוז? תכנון לקוי, תיאום חסר עם גופי הביצוע, והעובדה שאנשים נהרגים במקום שאמור להוות עורק חיים – הן סיבות מרכזיות לכך, אבל לא בלבדיות. יש משהו נוסף. מאמץ הסיוע ההומניטרי לא מנוהל כאירוע תודעתי, מעבר להיותו הומני. כזה שמעבר לתכלית האנושית שבו, נועד לשרת מטרה נוספת לישראל ‑ קניית זמן בעיני העולם. אלפים שאצים לעבר ארגזי מזון, אנדרלמוסיה ודוחק – כל אלו לא נתפסו מראש כאלמנטים שעלולים לדלל את הקרדיט הישראלי במקום להגדיל אותו. העניין הוא ש"רעב" הוא ציפור הנפש של הקהילה הבינלאומית. מדובר ביעד השני בחשיבותו למיגור עד שנת 2030 מבחינת האו"ם, אחרי עוני. לכן חמאס פעל מהרגע הראשון להפוך את מתחמי החלוקה לשם נרדף לסבל. התוצאה היא שמראות שניתן היה לפתור תוך זמן קצר, משתלטים על השיח ומסיתים את הקשב מהתמונה הגדולה – והיא שיש כאן מדינה שמאפשרת הנגשת סיוע לתושבי האויב, תחת סיכון חייליה.
הבעיה היא שבמציאות הנוכחית, מלחמות מושפעות לא רק מהנעשה בשדה הקרב, אלא גם מוויזואליה ודימויים. סיוע הומניטרי, במובן הזה, לא שונה. מעבר לצורך לנהל אותו באופן שמגשים את ייעודו - מה שלא קורה כרגע - זהו מהלך שנראות הביצוע שלו חשובה כמעט כמו מימושו בפועל. תודעה אינה העיקר פה, אבל התחשבות בה הייתה מעניקה מרווח לתיקון טעויות והטמעת פתרונות. וכאלה יש לא מעט: הנגשת כתבים לתיווך האמת, שילוט עבור האוכלוסייה המקומית, חידוד נהלים לכוחות בשטח, רישות נקודות החלוקה במצלמות לתיעוד פשעי חמאס בהן, מיתוג חבילות הסיוע, ואפילו הצבת שילוט באנגלית עם מסרים שילכדו במצלמת כל תועמלן עזתי ויגיעו דרכו לעולם. כל אלו לא עוסקים בהכרח באופן וטיב החלוקה, וגם לא היו פותרים את ההטיה האנטי-ישראלית. ועדיין, הם היו יכולים להקל במקצת את גל הביקורת הקיים. להקנות עוד אפשרות ללמוד ולהשתפר.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהעיר ההומניטרית, ככל שתוקם, מוכרחה לקחת את ההיבטים הללו בחשבון. לידתה אינה מהווה אתגר מבצעי בלבד. מדובר במהלך עם משמעות תודעתית עצומה, שעשויה להשפיע על המשך המלחמה כולה. עצם השיח עליה מעורר הדים, על רקע הכפשות לביצוע פשעים במרכזי החלוקה, שנותרות עם מענה חלקי. ההחלטה לבנותה תיעשה אולי מתוך כוונה להגדיל את הלגיטימציה הישראלית, אך טיפול שגוי פה עלול להשיג אפקט הפוך. כי סיוע, כך למדנו, לא מספיק רק להכניס. יש לתווך כהלכה את יישומו.
עו”ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר
