סידור העבודה של מפלגת השלטון תיקתק אתמול כמו שעון מתקופת מפא”י והשיבוץ לתפקיד ראש ועדת חוץ וביטחון החליק להם פיקס בטבלה שעוד מעט תיתלה בחדר האוכל. גם המהלך המשלים של “הצרחה” בין ביסמוט למילביצקי, שקיבל את ועדת הכספים במקום גפני, עבד כל כך טוב, עד שהצבעת החברים אחר הצהריים נראתה כמעט מיותרת. בטח לא הזיק שכמה שעות קודם לכן נשרו עצמונית מהמרוץ הבוארונים והוואטורים – שחקני הנשמה שנקלעו לסיטואציה ונוצלו לצורכי קמפיין הלבנה.
אם גם אתם מרגישים שעוד רגע יקימו כאן ליכוד איחוד וליכוד מאוחד וימסדו את השנ”צ כחוק יסוד, כדאי לשים לב למה שקורה במפלגה הדומיננטית בקואליציה כשהיא מזהה מרחוק את קו הסיום. זאת לא רק הצייתנות המדאיגה שהם מפגינים כלפי עקרונות שנהגו במוחו הקודח של ראש הממשלה נתניהו, לא רק הבגידה שהוא כופה עליהם – בין אם בחברם אדלשטיין ובין אם בערך של שוויון בנטל, ולא רק האחריות על הדם הנוסף שיישפך בעזה: זאת המציאות הישראלית החדשה שבה התפקיד הוא מעל האדם.
לנגד עינינו הופך הליכוד לאחרון הקולחוזים ברוסיה הסובייטית - היכן שהמציאו את האב טיפוס לדיקטטור המודרני, המקום שבו נולדו תוכניות חומש ומבצעי טיהורים, ערבות השלג שבהם היה ערך לאדם רק אם היה חבר מפלגה או הכיר מישהו שמכיר אחד כזה.
לא ביום אחד הם נהיו כאלה. דרושות שנים רבות כדי לבשל חברי כנסת בסיר לחץ פוליטי לדרגת וול-דאן רק כדי להגיש אותם כמנה עיקרית לחרדים. פעם כולם הכירו מקרוב את פוטנציאל הבחישה של נתניהו. אבל עכשיו, כשהם מרוככים מאי פעם ונראה להם לגמרי נורמלי להתעסק במינויים של ראשי ועדות במקום בחטופים או סתם בחיילים שנהרגים ונפצעים, הם הגיעו סוף-סוף לנקודה שבה אפשר לשלוט בהם ללא כל מאמץ.
הרבאק של גולדגנופף וגפני
עד לפני שלושה ימים היה נראה שהחרדים בכנסת נחושים להוציא לפועל את מכירת סוף העונה שלהם ולהפיל את הממשלה. הרבאק של גולדגנופף וגפני היה לתקוותם של המון ישראלים שאיבדו את הסבלנות כבר ב-7 באוקטובר. פרשנים באולפנים כבר חישבו לוחות זמנים. אלא שרכבת ההרים של נתניהו שוב לקחה את הסיבוב לכיוון הקבוע של פתרונות בזק, והפוליטיקה שוב ניצחה את המהות. חברי הליכוד כבר לא חוטפים בחילה כשזה קורה. הם יודעים שעל כל יולי אדלשטיין יש עשרה ביסמוטים ועל כל גפני עשרים מילביצקים. תמיד יהיה מי שירצה לשבת מקדימה ומה זה משנה אם כולם מקיאים בסוף.
מתברר שבארץ הליכוד שכחו מה זה להיות ליכודניקים. ככה זה כשאתה עובר במהירות ממצב פריפריה למצב קיבוץ, מפוזיציה של מקופח לסטטוס של מקפח, ומרצון לתקן עוולות לדחף לחבל במוסכמות. יש תופעת לוואי של סחרחורת ערכית
אפשר להבין למה השלימו עם שיטת הקידום המשונה שנקבעת לפי הנכונות למכור את הנשמה תמורת חופן תארים פרלמנטריים, למה הם מתנדבים למכור מצפון אישי תמורת כיסא שממנו נוח לשרת את האדון. אבל לנו אסור לקבל את זה שככה מתנהגים נבחרי ציבור, ולא משנה אם הם ממפלגת הזומבים או מעלה ירוק.
הצדיקים שהלכו עם האמת שלהם ולא נתנו יד למהלך שכל מטרתו היא הכשרת חוק לא כשר – דוד ביתן, אלי דלל ואליהו רביבו, עשו את זה בצניעות. אף אחד מהם לא ממש ניסה לשכנע, לקום ולהגיד משהו כמו “שמעו, זה חוק שתפרנו כדי לבלום את החרדים שדוהרים החוצה מהממשלה ולא כדי לעטוף בו את הלוחמים בלילות קרים – והוא חוק גרוע”, או לפחות לנסות לשכנע עם “מגיע לנו חוק אחר, חוק שימנע פילוג, שיתקבל מתוך הסכמות של כל חלקי האוכלוסייה בישראל. שייתן כבוד לאתוס הישראלי שבתוכו הנופלים והפצועים ובני המשפחות. חוק שיבין באמת את האדם החרדי ויכלול תוכנית מתוקצבת כדי לאפשר לו להתפרנס ולתרום לחברה”.
מרב בטיטוצילום: דנה קופלאין מי שידבר כי חברי הליכוד נהנים ממה שהם עושים. אחרת מזמן היו גלנט. השנים הארוכות בשלטון לימדו אותם שיש מחירים אישיים לשלם, למשל למכור את הבנים הלוחמים תמורת נזיד פוליטי, או לוותר על כל אופציה להסכמה בתוך הציבור. העיקר שיסתערו על כל הזדמנות להציל את נתניהו. כולם, עד האחרון, התייצבו להצביע בעד המינוי, כולל עידית ואת עלית על כולנה סילמן, שעוד לפני שיבוץ השמות לצד התפקידים הצהירה בראיון “אתמוך במועמד של נתניהו”.
מתברר שבארץ הליכוד שכחו מה זה להיות ליכודניקים. ככה זה כשאתה עובר במהירות ממצב פריפריה למצב קיבוץ, מפוזיציה של מקופח לסטטוס של מקפח, ומרצון לתקן עוולות לדחף לחבל במוסכמות. יש תופעת לוואי של סחרחורת ערכית. זאת ארץ שמארגנת את גבולותיה הדמוקרטיים ומזיזה אותם לפי צרכים משתנים, שאזרחיה מוכנים למסור את נפשם עבור אחרים שימסרו את חייהם. שמנהיגיה הם אלה ששכחו מזמן מה זה להיות יהודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.07.25
