אילנה גריצ'ווסקי ומתן צנגאוקר היו אמורים לחגוג השבוע שלוש שנות זוגיות. אבל המציאות שינתה מסלול. כבר כמעט שנתיים שהם לא דיברו. "אנחנו יותר זמן בנפרד מאשר ביחד", היא אומרת בקול שקט, כזה שכבר התרגל לספור ימים בצל חוסר הוודאות.
את מתן היא הכירה בעבודה, שניהם עבדו בחברת קנדוק, בתחום החקלאות. כשהיא עברה לגור בניר עוז, הוא בא לעזור לה להרכיב רהיטים. "מלהרכיב ארונות עברנו לצאת לדייטים", היא מספרת. הדייט הראשון היה אחרי ערב לא מוצלח במועדון - היא ביקשה שיאסוף אותה. הוא בא, ומאז הם ביחד.
בגלל שהיא מבוגרת ממנו בשש שנים, חששה אילנה בהתחלה מפער הגילים. "אפשר לסמוך על הבחורצ'יק", היא מספרת איך השתכנעה בכל זאת, "הוא ג'נטלמן". אבל אז, הגיע 7 באוקטובר ושניהם נחטפו. "אני יצאתי מהשבי, אבל לא באמת. כל היום אני רק חושבת על איך אני מחזירה את בן הזוג שלי. החיים שלי לא בסכנה, אבל הם עצרו. הסכנה היחידה עכשיו היא שאשתגע".
הגעגוע לובש צורות: לחיבוק, לטיול עם הכלב נוני, לבוקר שבת עם קפה משותף. "חסר לי הפרטנר שלי", היא אומרת, בלי מסכות. המשפחה תומכת, החברות שם – אבל זה לא אותו דבר. "הוא מכיר אותי, תומך בי, נותן לי חיבוק. אנחנו צמד. והוא לא כאן. הכל עליי".
הזוגיות שלהם, כמו רבים בארץ, הפכה לקורבן של מלחמה ממושכת ועסקאות שלא נחתמות. שנה שנייה היא כבר ממתינה לבד. כששואלים אותה אם היא מאמינה, היא עונה בלב שלם: כן. אבל גם הפחד שם: "זה מפחיד. זה להכיר עוד פעם בן אדם מחדש. אני לא יודעת בדיוק איך הזוגיות שלנו תיראה". היא מסתכלת על זוגות שחזרו מהשבי ולא שרדו את זה, וזה מדאיג אותה. היא יודעת מקרוב כמה השבי משנה אנשים.
למרות שאילנה לא נולדה בארץ, היא בחרה להגיע לישראל בשביל מטרה אחת ברורה - להתגייס ולהילחם. "באתי לארץ כדי להתגייס", היא אומרת ומזכירה שזו הייתה ההחלטה הכי ברורה שקיבלה - להיות חלק מהמערכת שמגנה על החיים כאן. מאז החטיפה, כל החלומות האחרים נדחקו. "איך אני יכולה להתקדם כשאני כל כך מגויסת למלחמה להחזיר את מתן?", היא תוהה, ומבהירה שהזמן דוחק בצל הדיווחים המשתנים על התקרבות והתרחקות מעסקה. "אני ברולטה רוסית של 7 באוקטובר, שפשוט לא נגמרת. למה אי-אפשר לעשות עסקה כוללת ולהפסיק את המלחמה?".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.07.25
