ביום רביעי, כמה שעות לפני שהודח, רצה ברשת תמונה של אדלשטיין מעל לכיתוב "יולי לא עובר את אוגוסט". זה היה מצחיק מאוד. קצר, קולע ומצחיק מאוד. רק שרגע אחרי, הכתה בי ההבנה שלא רק אדלשטיין לא יעבור את אוגוסט, גם אנחנו לא. אנחנו וכל החיילים שייהרגו ביולי וייהרגו באוגוסט ואחר כך ייהרגו בספטמבר ובאוקטובר ובנובמבר ובדצמבר ובשנה הבאה כי זה לא ייגמר. פשוט לא ייגמר.
אין דרך נוחה, קלה לבליעה, מנומסת או עדינה לומר את הדבר הבא: עכשיו זה זמן לסרבנות. זמן לומר עד כאן ולא עוד. ולא יהיה זמן טוב מזה
ועל כן אין דרך נוחה, קלה לבליעה, מנומסת או עדינה לומר את הדבר הבא: עכשיו זה זמן לסרבנות. זמן לומר עד כאן ולא עוד. ולא יהיה זמן טוב מזה. זה הזמן שכל המשרתים במילואים – הלוואי והיו יכולים לעשות את זה גם הילדים בני ה-18 וה-19 – כולם ללא יוצא מהכלל, כל הטובים והמסורים, כל המחויבים שנטחנים עד דק כבר שנתיים – צריכים להגיד עד כאן. לארוז תיק קטן עם לבנים ומברשת שיניים, לעלות לירושלים, לעמוד מול משרד ראש הממשלה, ולקרוע לפיסות קטנות, קטנטנות את צווי המילואים – כן, כן, אני יודעת שעכשיו זה וירטואלי – ולפזר אותן, ענן של קונפטי שיתעופף לכל עבר, שירחף מעל כולנו כמו בשורה טובה שהנפש עייפה מלחכות לה. ואחר כך להתיישב שם ולא לזוז. "גם אני אלך בגאון לכלא ולא לצבא", כתבו שלשום החרדים על כרזות ענק בשחור-אדום? אז זהו. בדיוק זה. הסורים לא על הגדרות, הגרעין האיראני כבר לא כאן, לפחות בינתיים, והחיזבאללה כבר לא מקים אוהלים בחוות שבעה. נשאר רק הבוץ העזתי.
ועכשיו שיכלאו את כולם. שינעלו אחריהם את הדלת. ושישלחו לשם קודם את הילדים של דרעי, ושל גולדקנופף, ושל גפני ושל ראש הממשלה, ושל כל אלה שהציעו להחליף את אדלשטיין בדרך לחוק ההשתמטות שלא היה עקום ממנו במקומותינו. את הילדים והאחים והבעלים והנשים והנכדים ואם יש, גם את הנינים, של כל המושחתים, המתועבים, השפנים, האווילים המסורסים, מהרסי ומחריבי הארץ הזו. כל המרעילים והמטנפים, כל המספסרים בדם הילדים שלנו, בדם האחים והאחיות שלנו. כל אוכלי החינם, המשיחיים, גונבי הקופה, הנצלנים והחמסנים. שיעמיסו אותם על האוטובוסים ויפרקו אותם בחאן-יונס, בדיר אל-בלח, בעזה, ברפיח. כי מספיק זה מספיק. ואין יותר כוח לבכות בכיכר החטופים, לצעוק בהבימה, לצעוד בקפלן, להתפלל לחיי החטופים ולראות איך הם מופקרים למותם במנהרות הטחובות. כי נגמרו כל ההסברים, כל הטיעונים, כל ההופעות קורעות הלב בוועדות האטומות. כי אין דרך אחרת להסביר את הדברים. ויותר מכל, כי נגמרו המילים.
