״המשימה שלי היא להחזיר את אחי. אין לי ברירה אחרת״. אומר עילי דוד, אחיו של החטוף אביתר. כששמע שהשיחות עם חמאס מתחדשות, ידע למה לצפות - עוד תקווה שעלולה להתרסק. ״הראש אמר לי - זה לא יקרה. כשזה קורה, זה קורה מהר. הלב? הלב לא יודע לחשוב, רק לקוות. ואז נופלים״. הוא מתאר את התסכול כמו מחלה כרונית. ״אי-אפשר להסביר את זה למי שלא שם. זה תסכול שמסובב את הבטן. ההורים שלי על סף טירוף. זה שובר אותי״.
3 צפייה בגלריה
עילי: "משימת חיי שאביתר יחזור. כל הכאב, הגעגוע והתסכול - משניים"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בימים האחרונים נראה שהמשא ומתן שוב מתפורר - והלב של המשפחות נשבר איתו. בכל פעם שמדברים על פריצת דרך, התקווה עולה, מתנפחת - ומתפוצצת בפנים. משלחת המו"מ שבה ללא תוצאות, השיחות מדשדשות, והזמן ממשיך לשחוק את הנפש. משפחות שחיות על פי הקצב של הדיווחים - נזרקות למעלה עם כל רמז להתקדמות, ונופלות בחזרה לקרקע. עבור מי שבני משפחתם נמצאים עדיין בעזה - חטופים, פצועים, או כבר לא בין החיים, השבר כבר מזמן אינו רק רגשי. הוא גופני. הוא טוטאלי.
"אם חמאס נסוג, סימן שעשינו טעות"
עילי לא מתפתה לאשליות על "דרכים חלופיות" לשחרור החטופים שנשמעות בימים האחרונים. מבחינתו, אין קיצורי דרך, רק עסקה אמיתית תחזיר את אביתר. ״אחי נמצא במקום הכי גרוע שיש. במנהרה, בלי אור, בלי שירותים. הוא אוכל ליד הבור שהוא עושה בו צרכים. אין רע מזה. אז מה עוד יכולים לעשות לו? כל יום שהוא שם זה נורא״.
לדבריו, הקשחת העמדות של חמאס היא תמרור אזהרה. ״אם הם נסוגו, זה סימן שאנחנו עשינו טעות. הלחץ של העולם, המריבות אצלנו, כל הלשעברים והפוליטיקאים שזורקים אמירות לא אחראיות - הכול פוגע. גם בחטופים וגם בסיכוי לסיים את המלחמה״.
למרות הכל, עילי מקפיד שלא להישבר. ״אני רוצה לחיות. אני רוצה שלמשפחה שלי יהיה טוב. ואני אעשה הכל בשביל שאביתר יחזור. זו משימת חיי. כל הכאב, הגעגוע והתסכול נהיים משניים״.
״אי-אפשר לעשות אבא אחד שמח ואבא אחר עצוב״
ברק עוז, בן דודו של בר קופרשטיין, לא רוצה לשמוע על עסקה חלקית. מבחינתו, או שכולם חוזרים, או כלום. ״העסקה האחרונה? הייתה על הפנים. לא רציתי אותה בכלל. אי-אפשר לעשות אבא אחד שמח ואבא אחר עצוב. ראינו את בר בסרטון, רזה ב-25 קילו, חיוור, גמור. צריך להחזיר את כולם. לא חצי. לא שליש״.
הוא מתוסכל מהמו"מ, מהעיכובים, ״איך אפשר לשמור עליהם? הם במנהרות, לא רואים אור, לא אוכלים, לא שותים. אנחנו בוכים אחרי 10 דקות בממ"ד, והם שם תכף שנתיים״.
ברק מלווה את טל, אביו של בר, בכל צעד קטן. ״הוא התחיל ללכת. עשה צעדים ראשונים. עובד על עצמו. בשביל שכשבר יחזור, הוא יוכל לעמוד ולחבק אותו״. והאמונה? לא עוזבת. ״כל יום אני מאמין שזה יקרה. אפילו מחר״.
״אנשים נשברים, מישהו לא יעמוד בזה״
מישל אילוז, אביו של גיא, חיכה לו בשבועות האחרונים כמו שמחכים לנשימה. הפעם הוא באמת האמין שזה קורה. ״הייתי אופטימי. חלמתי שהוא יהיה בין החללים שחוזרים. הכנתי את עצמי. ואז לא״.
ההתרסקות הייתה קשה. ״לא הייתי במצב נפשי כזה מאז 7 באוקטובר. אין חשק לקום, אין חשק לישון. דיכאון אמיתי. זו מעמסה שאי-אפשר להבין. אפילו לוחם כמוני, עברתי דברים קשים - אבל זה? זה שובר. זר לא יבין זאת וטוב שכך״.
3 צפייה בגלריה
מישל אילוז: "לא הייתי במצב נפשי כזה מאז 7/10. זר לא יבין זאת וטוב שכך"
(צילום: ריאן פרויס)
הוא מזהיר שהזמן הוא לא רק אויב - הוא סכנה. ״אני רואה את הסימנים בקרב המשפחות. אנשים נשברים. יום אחד מישהו לא יעמוד בזה. מישהו יתמוטט. וזה קרוב״.
מישל חי עם הדואליות של מי שאיבד את בנו, אבל עוד לא סגר מעגל. ״אני רוצה את גיא. אני לא רוצה להיות במקומם של אלה שבנם חי - אבל גם הייתי נותן הכול כדי להחליף איתם. שהבן שלי יחיה. אני עדיין נלחם עליו״.
שלושתם - עילי, ברק, ומישל, חיים על הקצה של הקצה. כל אחד מהם מחזיק את עצמו בקושי, אבל ממשיך. לא בשם אידיאולוגיה ולא בשם פוליטיקה - בשם המשפחה. בשם החיים. אין פתרונות פשוטים, אבל יש אמת אחת שחוזרת בכל מילה שהם אומרים: אי-אפשר להמשיך כך. לא הם, לא ההורים, לא החטופים, לא המדינה. ואולי דווקא כששומעים אותם, באמת שומעים, אפשר להבין כמה עוד מעט זה מאוחר מדי.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.07.25
