לאחר המערכה באיראן, אשר שווקה כהישג מסחרר (בינתיים דוחות מודיעין מתכתשים על יעילותה), במערכת הביטחון ידעו לדרוש ולקבל את הקרדיט. הרמטכ"ל נופף בהישגים, ראש אמ"ן הוציא איגרת (ועוד כתב בה על צניעות) ובספטמבר אמור להתייצב מפקד חיל האוויר ב"הפנינג חגיגי" של עמותת החיל, שם ידברו בין השאר על "סיפורים מעוררי השראה על עוצמה, הצלחה ורוח מנצחת ממבצע עם כלביא". חיילי הצבא בתקשורת ידעו לזנק כמטוסי F-35 ברגע שחשו כי לא מוקירים מספיק את מי שתיכננו והוציאו לפועל את המתקפות ההיסטוריות.
אם כך, מערכת הביטחון זכאית לקרדיט לא פחות גדול ושמן על המצב העגום שבו ישראל נמצאת בעזה, למן ההחלטה להפר את הסכם הפסקת האש במארס ועד לרגע הנורא הזה, שבו החטופים עדיין נמקים, חמאס לא הוכרע, חיילים מוסיפים להיהרג והסבל האזרחי ברצועה כל כך כבד, עד שישראל נאלצה לעשות יו-טרן מפואר. לכל הצעדים הללו הצבא שותף במקרה הטוב, והוא גם דאג למכור אותם כאירועים דרמטיים וחיוביים בדרך להשגת כל יעדי המלחמה, כאילו שאין סתירה ביניהם.
גולת הכותרת של החודשים הללו, מבצע מרכבות גדעון, היא קודם כל כישלון צבאי, גם אם הקבינט מורכב ברובו מאנשים שלא אמורים לנהל מכולת. בעוד הרמטכ"ל הקודם הזהיר מפני השתלטות על הסיוע ההומניטרי, בא רב-אלוף אייל זמיר ומלבד הבטחות על "הכרעה" הוא גם אמר שאין בעיה, כל עוד צה"ל לא יחלק אותו ישירות. התחליף, "הקרן ההומניטרית", שטביעות האצבע הישראליות שלה לא בדיוק נסתרות, עמד במוקד של קמפיין יח"צ בהובלת בכירים בצבא: "נשבר מחסום הפחד", "קרובים לשבור את חמאס" וכדומה. הדבר היחיד שנשבר בסוף זאת הסבלנות של רוב העולם מול דיווחים מזעזעים ותמונות איומות.
לא לתבוע אחריות גם מצה"ל, רק בגלל שנוח להתמקד בנתניהו הסחיט, סמוטריץ' הקשקשן ובן גביר השרלטן, פירושו דבר אחד: מלבד שקיעה בבוץ העזתי, שום לקח אזרחי ועיתונאי לא נלמד מ-7 באוקטובר
אלא שגם מחוץ לחלוקת הסיוע, פעולות הצבא זוכות לפטור כמעט גורף מביקורת (למעט בקרב שופרות השלטון, מאינטרסים ברורים): או שהצבא יוצר "הישגים" שהדרג המדיני "מבזבז", או שהיעדים שהוצבו הם גחמה של קבינט קיצוני ופופוליסטי. זאת גניבת דעת: ראשי הצבא, ודאי בישראל, אינם חותמות גומי, והמעשים בשטח הם גם תוצר של פעילות צבאית, שהיו מי שהתריעו על סכנותיה: כבר בסוף מאי, פחות מחודש אחרי תחילת מרכבות גדעון, פירסמו אל"ם (במיל') פנינה שרביט-ברוך ועו"ד תמי קנר, מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, מאמר שהביע חשש שהמבצע עלול להוביל לחציית הגבול שמבדיל בין לוחמה לגיטימית וחוקית לבין פשעים נגד האנושות.
עינב שיףהשתיים, שאחת מהן (שרביט-ברוך) הייתה ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית בזמן מבצע עופרת יצוקה (וזכורה המחאה אחרי שהצטרפה לאוניברסיטת ת"א), כתבו כי "עקירה כפויה של אוכלוסייה אזרחית, באמצעות פינוי מסיבי לאזורים מוגדרים, במטרה לגרום לה לעזוב את הרצועה – היא חציית קו אדום. מניעת צרכים הנחוצים להישרדותה של אוכלוסייה אזרחית ודחיקתה לאזורים שאין בהם תנאי מחיה מינימליים – היא חציית קו אדום". מאז הקטל וההרס העצום רק גברו: שכונות נמחקו, תשתיות התאדו, נשים וילדים נהרגו. ב"הארץ" דיווח עמוס הראל בסוף השבוע כי בשל טענות בחיל האוויר נגד הקיצוניות של האחראים לתכנון המלחמה בפיקוד הדרום, נרשמה "עזיבה שקטה של קציני מילואים מעטים בתאי השליטה של חיל האוויר". בצה"ל עצמו מדווחים על גידול ב"פציעות זהותיות", שזה שם מכובס לטראומה על רקע חציה של אותם הקווים האדומים הנ"ל.
לא לתבוע אחריות גם מצה"ל, רק בגלל שנוח להתמקד בנתניהו הסחיט, סמוטריץ' הקשקשן ובן גביר השרלטן, פירושו דבר אחד: מלבד שקיעה בבוץ העזתי, שום לקח אזרחי ועיתונאי לא נלמד מ-7 באוקטובר.
