העימות הצבאי שפרץ ביולי 2025 בין תאילנד לקמבודיה סביב אזור המקדשים השנוי במחלוקת בגבולן המשותף, אינו רק פרץ אלימות מקומית. מדובר באירוע שממחיש עד כמה שברירית היציבות האזורית באסיה – ועד כמה הסדרים הגיאו-פוליטיים נשענים על דפוסים לא יציבים של כוח, יוקרה ולאומנות.
העימות שפרץ סביב מקדש "טא מואן תום" ביולי 2025 הוא פרק בסכסוך גיאו-פוליטי ארוך שנים בין תאילנד לקמבודיה. מוקד הסכסוך הוא קו הגבול המשותף בין שתי המדינות שאורכו כ-800 קילומטרים, אשר נותר עמום ומעורער מאז התקופה הקולוניאלית. שורש המחלוקת נעוץ במפה מ-1907 שהוכנה בידי שלטונות צרפת בעת שליטתה בקמבודיה, ואותה דוחה תאילנד בטענה לחוסר דיוק.
סלע המחלוקת המרכזי הוא המקדש ההינדואיסטי פראה ויהאר בגבולה הצפוני של קמבודיה, והאזורים הסמוכים לו – אתרים רבי-ערך סמלית, היסטורית ותרבותית. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) פסק כבר ב-1962 כי המקדש שהוקם לפני כ-1,100 שנה שייך לקמבודיה, וקבע ב-2013 כי גם אזור הגישה אליו נתון לריבונותה. אף על פי כן, תאילנד לא מכירה בסמכותו של בית הדין בכל הנוגע לסימון הגבולות, וממשיכה להחזיק בנוכחות צבאית בשטח.
מאחורי המחלוקת המשפטית מסתתרת דינמיקה לאומית-רגשית: עבור שתי המדינות, המקדשים מהווים סמל לריבונות ולכבוד הלאומי. המתיחות סביבם ליבתה עימותים חמורים בעשור האחרון, כולל סבבי לחימה בין 2008 ל-2011, שגבו חיי אדם ופגעו באזרחים משני הצדדים. הגבול נותר "אפור" מבחינה משפטית – אך טעון מאוד מבחינה פוליטית ונפשית.
אולם מעבר לסכסוך הגבולות, העימות חשף גם תהליכים אזוריים ובינלאומיים מטרידים. כך, למשל, סין – הידועה כ"פטרונית" של קמבודיה, אשר גם השקיעה רבות בתשתיותיה במסגרת יוזמת "החגורה והדרך" (התוכנית של בייג'ינג להרחבת השפעתה בעולם באמצעות השקעות כלכליות) – נמנעה מלתווך.
אמנם, סין גינתה באופן כללי את האלימות, אך לא נקטה עמדה פעילה בסכסוך. זאת, בניגוד לארה"ב - שבסופו של דבר נענתה לקריאות להרגעת הרוחות ונכנסה לתמונה באמצעי תיווך שקטים. שתיקת סין מצביעה על מדיניות עקבית של הימנעות מהתערבות ישירה, אלא אם מדובר באיום ברור על קווים אדומים ברורים – אך גם על חשש מפגיעה בדימוי של יציבות אזורית שכה חשובה לה.
לורן דגן עמוסבמובן זה, ראוי לשים לב שגם ממשל טראמפ הצליח לייצר מנופי תמרון. הדינמיקה סביב המשבר חשפה מחדש את כוחו של "המקל הכלכלי": תאילנד וקמבודיה תלויות בסחר, והשבתת גבולות או פגיעה ביצוא מהווה איום ממשי על יציבותן. גם בעידן של טילים ומל"טים – הכלכלה לא נעלמה, והיא ממשיכה להיות תשתית קריטית בזירות עימות.
בתוך כך, יש לשים לב גם לגורם משמעותי נוסף שהתפתח מתחת לפני השטח: חוסר היציבות הפוליטית הפנימית בתאילנד שימש זרז להסלמה הצבאית. ההדלפה של שיחת ראשת הממשלה פאטונגטרן שינוואט עם הון סן הקמבודי, שבה כינתה אותו "דוד" והאשימה את צבאה שלה בפרובוקציה – הובילה לסערה פוליטית ולבסוף להשעייתה. המשבר הפוליטי הפנימי בתאילנד תרם לדינמיקה של הסטת קשב פנימה לחוץ, וייתכן שהוביל לקבלת החלטות חפוזות ברמה הצבאית.
זהו לקח חשוב גם עבור מדינות אחרות: בעת של משבר פוליטי חריף, עלול להיווצר ואקום שלטוני - שבו דווקא גורמי ביטחון פועלים בעצמאות יחסית, מה שעלול להצית עימותים לא מחושבים. הגבול הדק שבין אסטרטגיה להיסחפות צבאית עלול להיטשטש.
לבסוף, העימות מוכיח כי גם באזורים הנחשבים ל"שקטים" יחסית במזרח אסיה, עלולים לפרוץ משברים חמורים ובינלאומיים כאשר מעורבים בהם סמלים לאומיים, אגו פוליטי ו"מבנים אזוריים רופפים" דוגמת ASEAN, איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה. ההתעלמות ממשברים כאלה עלולה להוביל להחרפתם, במיוחד כאשר אין גוף מדיני אזורי אמין ויעיל שיכול לתווך ולבלום את ההסלמה.
מדינת ישראל, כמו גם מדינות דמוקרטיות אחרות שלהן אינטרסים אסטרטגיים במרחב האינדו-פסיפי, צריכה לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בגבול תאילנד-קמבודיה. לא רק בשל הסיכון להסלמה אזורית, אלא בעיקר בשל הלקחים העמוקים שמספק העימות: הקשר ההדוק בין סמלים לאומיים, פוליטיקה פנימית, כלכלה ותפיסות של הרתעה ואיום. המקרה ממחיש כיצד דמוקרטיה שאינה יציבה – שבה המערכת הפוליטית רופפת והבקרה על מנגנוני הביטחון מתערערת – עלולה להפוך למוקד סיכון ביטחוני.
מה היה לנו
< בשבוע שעבר פרצו עימותים אלימים בגבול בין תאילנד לקמבודיה
< שני הצדדים מאשימים זה את זה בהפרת החוק הבינלאומי, שימוש בנשק אסור ובכיוון לתשתיות אזרחיות
< תאילנד דיווחה על 140 אלף איש שפונו מבתיהם בגלל העימותים, קמבודיה דיווחה על 35 אלף מפונים
< נשיא ארה“ב טראמפ הודיע ששוחח עם מנהיגי המדינות, ואיים במכסים כבדים כדי שיחדלו מן האש
ד"ר דגן עמוס היא חוקרת מדיניות חוץ וביטחון במרחב ההינדו-פסיפיק, אוניברסיטת בר-אילן וחברת פורום דבורה
