בחנויות לכלי בית בארצות-הברית תלוי שלט אזהרה שאינו משתמע לשתי פנים: If you break it, you own it. בכל מה שנוגע לעזה, האזהרה הזאת עמדה לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות מאז 7 באוקטובר: אם הרסת את עזה – היא שלך. גנץ ואיזנקוט עוקצים מפעם לפעם את נתניהו על שחשש לפתוח בפעולה קרקעית ברצועה מיד לאחר הטבח. הם האיצו – הוא עיכב. במבט לאחור אפשר לגלות הבנה גדולה יותר לחששות.
בתוך שבועות נסחף נתניהו לקיצוניות השנייה: לא רק כניסה קרקעית – כניסה קרקעית עד לניצחון המוחלט; לא רק הכרעת המסגרת הצבאית של חמאס – השמדת חמאס עד המנהרה האחרונה, עד המחבל האחרון. בצמרת צה"ל ידעו שאלה מטרות שאינן בנות השגה, לא במסגרת זמן תואמת ציפיות, לא במחיר סביר ולא כאשר חייהם של עשרות חטופים תלויים על בלימה. אבל הצבא צועד על שגרתו: בפיקוד דרום בבאר-שבע ישבו קצינים עתירי דרגות והנפיקו תוכניות; אוגדות נכנסו פנימה; אוגדות יצאו. כל סבב זכה בכינוי הרואי משלו, ביומרות משלו לניצחון, למרות שהים נשאר אותו ים, החול אותו חול, עזה אותה עזה והתוצאות אותן תוצאות.
ב-22 החודשים שחלפו מאז, מול מה שחזרתי וראיתי בשטח, מול הבשורות הקשות שיוצאות משם יום-יום, אני נקרע לשניים: הלב מייחל להצלחה מרעישה, להישג צבאי שיסיים אחת ולתמיד את הסאגה המתמשכת הזאת, אבל הראש רואה את חוסר התוחלת, את אובדן הדרך, את המחיר.
לאחר הטבח צריך היה להיכנס בחמאס, בכל הכוח, גם במחיר של פגיעה באזרחים. כך חשבתי אז וכך אני חושב היום. אבל לאחר שנה, בעצם קודם, הממשלה והצבא היו חייבים להבין שהמצב בעזה התהפך: התועלת המופקת מלחימה של חמש אוגדות, יותר מכמות החיילים שניצחה את הצבא המצרי במלחמת יום כיפור, קטנה עד שולית והנזק, באובדן לוחמים, במעמד הבינלאומי של ישראל ובפגיעה באזרחים הולך ומחמיר. חמאס אשם אבל ישראל אחראית.
אייל זמיר יודע טוב מכולם מה רמטכ"ל יכול לעשות. הלוחמים ומשפחותיהם נושאים אליו עיניים. גם משפחות החטופים
רוב מכריע של הלוחמים בעזה לא באים במגע עם אזרחים עזתים, גם לא עם מחבלים. הם לא נחשפים למצוקת הילדים וזעקת הנשים ולא צופים בסרטוני הכאוס. אבל התמונות קשות והעדויות מזעזעות. גם אם העולם היה שמח לראות ילדים מתים מתת-תזונה בעזה, גם אם העדויות היו נכונות רק בחלקן, אסור היה לתת למצב הזה להימשך. הוא מועיל רק לחמאס.
התוצאה מתבהרת מיום ליום
גם הוכינו קשה, גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם ידידינו בעולם מבקשים לגרש אותנו מהעיר. הקטסטרופה כל כך גדולה, שנתניהו נאלץ לקפל את הדגלים, להפסיק, לשעות האור לפחות, את המבצע הצבאי שעליו הורה, להיכנע לדרישות האו"ם והארגונים הבינלאומיים ולהצניח מזון (ההצנחה מביאה מעט מאוד מזון אבל מצטלמת טוב; תוספת המשאיות משמעותית יותר). מחשש לתגובה עצבנית של סמוטריץ' ובן גביר, טווידלדי וטווידלדם, הוא נכנע בסתר, כאחרון השפנים.
בתחילת המלחמה, במסדרון של בסיס צבאי, שמעתי משפט מפי קצין מילואים ותיק, חובש כיפה. המשפט הזה מלווה אותי מאז. "השאלה איך ייצא חמאס מהמלחמה לא מדאיגה אותי", אמר. "השאלה שמדאיגה אותי היא איך תצא מהמלחמה החברה הישראלית"
אפשר להתווכח על ממדי האחריות של נתניהו למחדל בעוטף בבוקר 7 באוקטובר; אי-אפשר לשחרר אותו מאחריות למה שקרה מאז. הוא לא יכול לטעון שלא העירו אותו, שהיה לו קלקול קיבה, שהיועמ"שית קשרה את ידיו: עזה כולה שלו.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאבל נתניהו לא לבד. ההתפרקות של מתקפת הלחץ בעזה צריכה ללמד את צמרת צה"ל כמה דברים. ראשית, לא להקשיב לרעיונות חסרי אחריות, גם כשהם באים מפי אלופים רבי זכויות כמו גיורא איילנד. ישראל לא יכולה לגרש אוכלוסיות ולהרעיב אותן: אני חושב שאיילנד מבין היום כמה שגה אז. שנית, לצבא יש תפקיד חיוני בשיח עם הדרג הפוליטי. אם היו לרמטכ"ל השגות מקצועיות על התמשכות המלחמה, ואני חושב שהיו לו, הוא היה חייב להיאבק עליהן בכל הפורומים. אייל זמיר הוא חייל, במובן הטוב של המילה: הקבינט מחליט והוא מבצע. אבל הוא יודע טוב מכולם מה יכול רמטכ"ל לעשות לפני שניתנת הפקודה. הלוחמים נושאים אליו עיניים; גם המשפחות שלהם; גם משפחות החטופים. אין להם על מי לסמוך אלא על צה"ל.
בתחילת המלחמה, במסדרון של בסיס צבאי, שמעתי משפט מפי קצין מילואים ותיק, חובש כיפה. המשפט הזה מלווה אותי מאז. "השאלה איך ייצא חמאס מהמלחמה לא מדאיגה אותי", אמר. "השאלה שמדאיגה אותי היא איך תצא מהמלחמה החברה הישראלית".
