"כבר יומיים אני יודעת עמוק בפנים שתגיעו אליי, מכינה את עצמי לנורא מכל", כתבה אתמול ברשת נאוה נוריאל, שבנה, סמל ינון נוריאל ואנה, נהרג במוצאי שבת מפיצוץ מטען בחאן-יונס. "אבל שום דבר לא מכין את אמא לדפיקה בדלת".
דפיקה בדלת. מונח שבמדינות מערביות מתקדמות, ואולי גם במדינות פחות מערביות ופחות מתקדמות, לא מפחיד אמהות. עבורן זה צליל משמח. חברים שמגיעים לשבת על בקבוק יין. משלוח מהירקן. ילד ששכח מפתח. עבור אמהות ישראליות דפיקה בדלת היא התגשמות כל הסיוטים כולם. אלה שנולדים כשרואים באולטרסאונד לב פועם. חונקים את הגרון בצפירות של ימי זיכרון. לופתים את המעיים בלשכת הגיוס. מאלצים אותך כל הזמן להיפרד, בתקווה שזה לא לתמיד. לכל כך הרבה אמהות התקווה מתנפצת.
אמהות ישראליות סופרות חיבוקים עד שהמדינה תולשת להן את הילד מבין הידיים. אם יש לך מזל, הילד שהינקת ורחצת ולימדת להסתכל שמאלה ימינה ושוב שמאלה במעבר חציה ולחלוק את הנדנדה ואת השוקולד ולהקשיב למוזיקה בקשב רב, חוזר שלם בגוף
"ינון קטן שלי אהוב, כל העולם בוכה עליך עכשיו", כתבה עוד אמא שנפלו עליה השמיים. מאותו פיצוץ קיבלה גם משפחתו של סרן אמיר סעד דפיקה בדלת. את הצליל הזה הם כבר הכירו. סעד ז"ל הוא קרוב משפחתו של סגן-אלוף עלים עבדאללה, שנהרג בהיתקלות בצפון יומיים אחרי פרוץ המלחמה. באותה שבת הותר לפרסום כי בצלאל יהושוע מסבכר, לוחם בהנדסה קרבית, מת מפצעיו שבוע לאחר שנפגע מפיצוץ מטען.
"אני מבקשת סליחה שלא חיבקתי מספיק בפעם האחרונה", חתמה את קינתה אמא נאוה. אמהות ישראליות סופרות חיבוקים עד שהמדינה תולשת להן את הילד מבין הידיים. אם יש לך מזל, הילד שהינקת ורחצת ולימדת להסתכל שמאלה ימינה ושוב שמאלה במעבר חציה ולחלוק את הנדנדה ואת השוקולד ולהקשיב למוזיקה בקשב רב, חוזר שלם בגוף. כשאין מזל, את מפסיקה לספור חיבוקים.
רתם איזקצילום: זהר שטריתמדינות מערביות מתקדמות, וגם מדינות פחות מערביות ופחות מתקדמות, רוצות שילדים יחיו. יגדלו, יפרחו, יעצבו את העתיד. יהפכו לדור להתפאר בו. במדינת ישראל ילדים מתים. ככה אמהות ואבות למדו שעושים. זה בחוזה עם המקום הזה, זה כתוב בשירים. אבל על מה מתים עכשיו? עבור איזו מטרה? למה ילדים בני 18 כותבים בנייד צוואה? בשביל להקים ריביירה בעזה? כדי להגשים את חלומם הרטוב של קומץ משיחיים שבשן ועין השתחלו לבית הנבחרים? בשביל לקנות זמן לראש הממשלה ולמלחכי פנכתו שמזמן הפרו את החוזה הבסיסי בין המדינה לאזרחיה? שבמשמרתם הופקרו, נטבחו ונחטפו אזרחים ואזרחיות ש-50 מהם עדיין מופקרים בגללם במנהרות? שחיי אדם שווים בעיניהם כקליפת השום, שערלות ליבם מפוררת את הישראליות, הופכת אותה למשוסעת, מקוטבת ונטולת חמלה? ששולחת את אוצרות הטבע שלנו להיפצע, להישרף ולמות ובמקביל נלחמת בחירוף נפש לקדם חוקים שיאפשרו לילדיהם הפרטיים להשתמט? שיודעים שאין לנו ילדים למלחמות מיותרות, אבל כשהילדים האלה אינם שלהם הם מאריכים אותה מבלי לתת הסברים. אולי מבלי להבין בעצמם. אלה ישנים עמוק. שנתם לא מופרת עם דפיקה בדלת. אבל לנאוה נוריאל, ולעוד כמעט 900 משפחות, כבר אין ילד.
