שנה חלפה מאז האסון הכבד במג'דל שמס שגבה את חייהם של 12 ילדים ופצע 34 איש מפיצוץ רקטה של חיזבאללה. חלק מהפצועים סיימו את השיקום, אחרים שבו אליו מחדש, אבל המשותף לכולם היא ההתמודדות הנפשית - שעוד רחוקה מלהסתיים. שוחחנו עם שניים מהפצועים הקשים של האסון, שסיפרו על שיקום, גבורה, כאבים וחלומות ילדות.
תיא מרעי משתחררת מהמרכז הרפואי
(צילום: מתוך הטיקטוק של מרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
בפברואר האחרון, שבעה חודשים אחרי האסון, שוחרר אסמאר שופי זייתון בן ה-12, שנפצע קשה באירוע, מבית החולים לילדים דנה שבמרכז הרפואי איכילוב. באירוע מרגש שלא הותיר עין יבשה, היה נדמה לרגע כי כעת יוכל להשאיר הכל מאחוריו ולשוב לשגרה שכל כך חיכה לה, לבית הספר, ולשחק כדורגל.
אך שנה לאחר האירוע המחריד, הטראומה עדיין שם, וגם הגוף עוד לא חזר לעצמו. לאחרונה אושפז אסמאר בשנית להמשך שיקום פיזי, וייתכן כי אף יידרש לעבור ניתוח נוסף בכף הרגל. "יש לו עדיין כאבים ברגל, ובעיה בכף הרגל. הוא לא מצליח לעמוד כמו שצריך", מספרת אמו מדלין ל-ynet ול"ידיעות אחרונות".
גם שנה אחרי, אסמאר עדיין מתמודד עם אובדנם של שניים מחבריו הקרובים, שנרצחו באותה הפגזה: "המצב הנפשי שלו קשה. הוא מתעורר בלילות. בתקופה שחזרנו הביתה הוא לא היה יוצא כל כך מהבית - הוא לא כמו שהיה. אסמאר לוקח תרופות וזה עוזר קצת, אבל הוא עדיין מתמודד - וסובל מהתקפי זעם". האם מוסיפה כי המלחמה עם איראן רק החמירה את מצבו הנפשי. "הוא שואל אותי לפעמים מה הייתי עושה אם היה מת באירוע במגרש. זה קשה לשמוע אותו שואל את זה".
"עדיין לא חזרנו לחיים שלנו", מספרת מדלין: "כשאני מסתכלת היום שנה אחורה אני לא מאמינה. הכל נראה שחור גם אחרי שנה. כואב לי בלב על מה שקורה, על הבן שלי, על החברים שלו, על זה שהוא שוב בבית החולים".
לצד הכאב, מדלין מספרת כי השהות של אסמאר בבית החולים מסייעת לו - "אסמאר שמח פה, זה נותן לו כוח", ומייחלת שיחזור לתפקוד מלא: "אני מקווה שהכל יהיה בסדר, שיהיה שלום, שיהיה שקט, שנחזור לחיים שלנו", אומרת האם.
ד"ר אלקסיס מיטלפונקט, מנהל שיקום ילדים ונוער בביה"ח לילדים דנה, איכילוב: "לאירועים כאלו יש השלכות הנמשכות לטווח ארוך, וההתמודדויות הללו ילוו את ילדי מג'דל שמס ואותנו לעוד תקופה ארוכה. אנו עושים כמיטב יכולתנו לעזור ולהחזיר את הפצועים לשגרת חייהם ככל האפשר", הוא אומר. ד"ר מיטלפונקט מוסיף שאסמאר בשיפור מתמיד: "הוא חזר כעת לתקופת אשפוז שיקומי קצרה למתן בוסט תפקודי נוסף - הוא עושה עבודה נהדרת ולא קלה בכלל, אנחנו מאוד גאים בו".
צומחת מהמשבר
לפני כשבועיים, עם חיוך גדול ובקול חנוק מהתרגשות, נפרדה משפחתה של תיא מרעי (12), שהוגדרה הפצועה הקשה ביותר מהאירוע במג'דל שמס, מהצוות במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, לאחר מסע שיקום ארוך. "צמחנו מהמשבר שלנו פה", אמרה אמה היפא לצוות. תיא נפגעה מרסיסים בראשה באותה שבת, והובהלה לבית החולים רמב"ם עם פגיעת ראש קשה מאוד, פגיעה קשה במרפק ודימום ריאתי בעקבות רסיס שחדר לחזה. "זה היה נס שהיא ניצלה", מספרת אמה.
שנה שלמה עברה, וכמעט 10 ניתוחים עד לרגע שבו שבה לביתה: "אני ממש שמחה שהשתחררתי. התגעגעתי לבית, לכפר, לחברים ולמגרש הכדורגל", מספרת תיא, ששיחקה טרם הפציעה בקבוצה ברמת הגולן. "המגרש זה העולם שלה", מוסיפה האם.
באותה שבת, לאחר נפילת הטיל, יצאה האם לאסוף את בתה ששיחקה במגרש - אז עוד לא ידעה כלל שהטיל פגע ישירות במקום. "עצרו אותנו כשהגענו למגרש, היו מלא פקקים ואנשים. ירדנו מהאוטו והתחלתי לרוץ - תוך כדי שאלתי אנשים מה קרה וסיפרו שהטיל נפל במגרש, ושמלא ילדים נרצחו", נזכרת היפא. "התחלתי לרוץ עד שהגעתי לשם. ראיתי שתי גופות שכובות על הרצפה והתעלפתי".
כעבור זמן קצר התעוררה האם כשהיא במתנ"ס הסמוך למגרש, והמשיכה לחפש את בתה. במקביל, גם בעלה יוסף הגיע לאזור: "הוא חיפש במגרש את תיא בין הגופות, עבר גופה גופה".
בן משפחה נוסף שהצטרף לחיפושים, ואיתר את תיא זמן קצר לאחר מכן בקופת החולים ביישוב: "הגעתי לשם בדיוק כשהעלו אותה לניידת טיפול נמרץ, הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה שהיא רוצה מים. זה הרגיע אותי, הבנתי שיהיה בסדר".
בתחילה המשפחה נסעה לבית החולים זיו בצפת, לשם נאמר להם שתיא פונתה: "במשך שעתיים וחצי לא מצאנו אותה, עד שמישהו הכניס אותי לחדר, אמר לי שאני צריכה לזהות אותה בתמונה. ראיתי את התמונה שלה עם כיתוב מעליה של מספר 19. הם מספרו את הילדים בתמונות כי הילדים הגיעו בלי הורים בלי כלום. התחלתי לבכות, חשבתי שהיא מתה - עד שהבנתי שפונתה לרמב"ם".
חודש וחצי לאחר האסון, עברה תיא מבית החולים למרכז הרפואי השיקומי בית לוינשטיין, מקבוצת כללית: "זה הפך להיות הבית שלנו".
ד"ר יעל יונה, סגנית מנהלת המחלקה לשיקום ילדים ונוער במרכז הרפואי לשיקום מספרת ש"תיא הגיעה אלינו לאחר חבלת ראש טראומטית קשה, עם פגיעה קשה במרפק שמאל. בקבלתה היא נזקקה לעזרה בכל תפקודי היומיום, סבלה מליקויים מוטוריים, קוגניטיביים ורגשיים משמעותיים. במהלך השיקום הושגה עצמאות מלאה בתפקודי היומיום, הושגה ניידות ללא אביזרי עזר וניכר שיפור משמעותי בתפקוד הקוגניטיבי שיאפשר לה להשתלב בחזרה בכיתת האם שלה".
החודש שוחררה תיא לביתה. גם שנה אחרי, היא מתקשה לעכל את האירועים: "היא שומרת הכל בפנים", אומרת האם. "היא לא מוכנה לדבר על זה. גם עם המטפלת הרגשית היא לא מדברת, רק מציירת. מציירת בכל מקום את המספר 12, או מגרש כדורגל עם 12 נקודות בצבע אדום".
"תיא מאוד התרגשה לקראת השחרור, אבל עכשיו נראה לי שיש קצת רגרסיה, כי היא חזרה למגרש והחברים שלה אינם, והיא חוששת מהחזרה לבית הספר. שלושה חברים מהכיתה שלה נרצחו".
השבוע, השתתפה תיא בטקס הזיכרון הקהילתי שנערך במגרש הכדורגל: "זו הייתה ממש סגירת מעגל. כל ילד נתן זר פרחים לאחת מ-12 המשפחות השכולות עם מכתב וציור שהם הכינו". תיא מוסיפה: "היה לי קשה, מאוד התרגשתי, בכיתי קצת".
האם מודה לצוותים ואומרת: "תודה לאל שאנחנו במדינת ישראל, כי הרפואה פה זה לא מובן מאליו. מאחלת רפואה שלמה לכל הילדים שנפצעו, ולחיילים שלנו ששומרים עלינו".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.07.25
