482 ימים בשבי. חצי שנה בבית. אבל שום דבר בי לא מרגיש בבית. לא בניר עוז. מגלה על חברים שאיבדתי, על קהילה שלמה שכבר לא תהיה אותה קהילה. על גיהינום שהאנשים הכי קרובים אליי עברו ועוברים פה יום-יום. על מדינה שלמה שאיבדה וממשיכה לאבד.
אריאל ואני נחטפנו יחד מהמיטה שלנו בבית בקיבוץ ניר עוז. לאחר שלוש שעות בתוך עזה תלשו אותו ממני. מאז 7 באוקטובר לא ראיתי אותו, לא שמעתי את הקול שלו, אני לא יודעת מה מצבו.
הבית שלנו עומד ריק. המקום שבו צחקנו, אהבנו, המקום שבו רקמנו חלומות וחלמנו בלילה. המקום שהרגיש הכי בטוח ושבו גם החלה האימה. המקום שבו היו שזורות תמונות חיינו, ועכשיו רק התמונות שלנו עוד תלויות על הדלת בקריאה להחזרה שלי, של אריאל ושל דוד. הבית ריק אבל רק החתול Dude מתעקש לחכות.
הכיסאות בכניסה לבית עומדים מפויחים ומאובקים. השביל שמולו, "כביש 6" של הקיבוץ, השביל הסואן שבו כל יום נדחפו עגלות, ילדים רכבו על בימבות בדרך לגנים – דומם. אין ילדים, אין שמחה, אבל יש אבק, וריח שריפה ודגל צהוב ודגלים שחורים בפתח הבתים הסמוכים שמתנופפים ומזכירים שכאן קרתה טרגדיה. אחד מארבעה נחטף או נרצח, יקירים שגידלו אותי, יקירים שגדלו איתי ואלו שעדיין לא החלו באמת לגדול.
ועכשיו, אני פה בארץ, בלעדיו. הרגע הזה שרכב הצלב האדום חוצה את הגבול ונכנס לכיסופים הוא רגע שובר. הידיעה שאני אולי מוגנת עכשיו, אבל השארתי מאחור, ועכשיו אני הרבה יותר רחוקה פיזית. הגוף אולי פה, אבל הלב עוד שם איתו. חצי שנה עברה והוא עדיין בשבי, גם דוד אחיו, ועוד 48 חטופים וחטופה. כל אחת ואחד מהם עולם ומלואו, שבויים כבר כמעט שנתיים בתהום ובגיהינום.
מאז 7 באוקטובר הכאב נמשך ומפלח את הנשמה, כי שום דבר בי לא באמת חזר. זה יום אחד ארוך שלא נגמר. אני מנסה לנשום, להאמין, להחזיק את עצמי. חצי שנה שאני נראית כמו אני – אבל מרגישה רחוקה, שבורה, מפורקת, שקטה מבחוץ וסוערת מבפנים. חצי שנה מלאה באשמה, על הדברים הכי קטנים ובסיסיים של החיים. שלאריאל ולשאר החטופים עדיין אין.
כל הזמן שואלים אותי איך אני מרגישה. אז – אני לא מרגישה. אני מתפקדת. אני נלחמת. כי אין לי פריבילגיה להרגיש. אין לי את המותרות לקרוס.
אני לא מצליחה להתאבל על דודו, אחי הבכור שנרצח באכזריות ב-7 באוקטובר. הכאב על דודו חי בי כל שנייה, אבל אני מדחיקה, מכחישה, בטוחה שהכול טעות אחת גדולה והוא בכלל יופיע מולי פתאום וייתן לי את החיבוק הכי גדול ומוחץ באהבה שהיה ייחודי רק לו. אבל הוא לא יופיע. הוא היה עוגן עצום ומשמעותי במי שאני, בכל שלב בחיי.
אבל אני עדיין לא נותנת לעצמי לשקוע, אפילו לא להתחיל להתאבל. אני מפחדת ליפול ולא להצליח להיאבק על אלו שעוד אפשר וחייבים להציל. כל כולי מרוכזת במאבק על אריאל ועל יתר החטופים.
אני מנסה להיות הקול של אריאל. החיים שלו תלויים בנו. מגיע לו לחיות ולהיות חופשי. בלחץ שאנחנו יוצרים, בזעקה שלנו, בהתעקשות שלנו לא לוותר.
הגעגוע לא מרפה ממני. אני מדמיינת אותו כל הזמן. אם הוא הצליח לישון. אם נתנו לו מים. אם הוא עוד נושם. אם הוא מרגיש שאני לא שוכחת אותו, שאני נלחמת בשבילו. שאני מחכה לו. מחכה לנו.
ובין הדקות מגיעות הידיעות. עוד עולם ומלואו. עוד שם. עוד לוחם. עוד הלוויה. זה בלתי נתפס. המלחמה הזו ממשיכה לקבור ללא הרף. מפרקת משפחות שלמות. ההחלטות שמתקבלות מסכנות את החטופים, ואת החיילים שלנו, פיזית ונפשית. וזה לא חייב להיות כך. זה לא אמור להיות כך.
אין זמן. הדופק של כולנו כבר חלש. צריך להגיע להסכם אחד כולל. להחזיר את כולם הביתה בפעימה אחת. ללא סלקציה, ללא בחירה. את כולם יחד. עכשיו. את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה ראויה באדמתם.
אני מסתכלת מסביב ורואה את העם שלנו, עם מדהים. שלא מפסיק להיאבק, לא מוותר, לא משתתק. צועד איתנו, צועק איתנו, בוכה איתנו, יום אחרי יום. חודש אחרי חודש. כמעט שנתיים. וכל מה שאני יכולה לומר זה תודה מעומקי ליבי.
אתם הכוח שלנו. אל תוותרו. אל תפסיקו. כי ברגע שנפסיק להילחם עליהם – זה הרגע שבו נוותר על עצמנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.07.25
