בכל תרגיל צבאי, תכנון אופרטיבי או סימולציה מדינית מגיע הרגע שבו ה"לגיטימציה הישראלית לפעול" עולה על שולחן השרטוטים. לרוב זה קורה די בהתחלה. שאלות כמו מה עשוי להגדיל אותה ומה עלול להקטינה מציפות את חלל האוויר. בהתאם, משתתפי הדיון הוגים הצעות שנועדו להתמודד עם הסוגיה. כאלה שיוודאו ששותפינו האסטרטגיים, הציבור הישראלי, העולם - יבינו שהמערכה חייבת להימשך, למרות הקושי. מטיבי הלכת תוהים בקול מה יקרה כשהיא תיגמר. איך זה ייראה. מה נרגיש. בנקודה הזו נוצרת לעיתים שתיקה. לא כי יושבי החדר אינם מומחים בתחומם. הסיבה לכך היא שלא תמיד ברור כיצד זה יתורגם. מה יתרחש בפועל, באיזו עוצמה או תדירות. הרי זה לא שישלחו לכאן צבא זר לחדול אותך. גם הבית הלבן לא בהכרח ידרוש להפסיק מפורשות. לפעמים פשוט מתחילים לבנות לך חומת עצירה בשטח.
לא צריך להיות גאון מדיני או מומחה תודעה כדי להבין שאנחנו מתקרבים לרגע הזה בצעדי ענק. זה לא רק נראה כך - הסחף נגד ישראל באמת חסר תקדים: התקשורת הבינלאומית מהדהדת קמפיינים שקריים, דעת הקהל העולמית מאמצת בחלקים גדולים את הנרטיב החמאסי, ורבים בארה"ב כלל לא מודעים לכך ש-50 חטופים עדיין בגיהינום. במקביל, דמוקרטים ורפובליקנים - ביניהם גם אנשי המעגל הקרוב לנשיא - מביעים סנטימנט שלילי כלפינו וקוראים לביטול הסיוע האמריקאי. ובקרב הדור הצעיר שם, מחקרים שונים מראים אהדה גוברת כלפי חמאס. בתפוצות יהודים מתמודדים עם אנטישמיות גואה, ישראלים נתקלים באנטישמיות בחופשה, האקדמיה והתרבות חווים חרם, חיילים נתונים בסכנת מעצר בחו"ל, שותפות אסטרטגיות מכירות במדינה פלסטינית ושותפות אסטרטגיות לעתיד מאבדות סבלנות.
יש לנו מטרה צודקת. הון אנושי מדהים. מדינה שהיא נס גלוי. מורשת יהודית מפוארת. וצבא שפועל בסטנדרט הגבוה בעולם. וכן, העולם מוטה ועיוור. הכל נכון. אבל אנחנו לא חיים בוואקום
המטרה כאן אינה לדכדך או להתמקד בשלילי, אבל עיוורון אינו תוכנית עבודה. המענה הישראלי למציאות הקיימת לא יכול להסתכם בשיווק הכנסת סיוע הומניטרי בלבד. את זה היינו צריכים לעשות לפני חודשים. במצב הנוכחי, זה קצת כמו לתת אקמול לקטוע יד. ישראל מוכרחה להבין שהעולם במקום אחר. וחשוב לא פחות, שנשיא ארה"ב מתקרב לשם. כיצד הגענו עד הלום אחרי הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה - זה נושא לבדיקה נפרדת. אבל כרגע, המהלך הישראלי הנבון הוא לייצר דינמיקה מדינית לעיצוב היום שאחרי, בשיתוף מדינות סוניות מתונות, על בסיס שני נושאי קונצנזוס בינלאומיים: החזרת החטופים ואי-שליטת חמאס ברצועה. לא מתוך חולשה, אלא מתוך שליטה ב"אסטרטגית היציאה" - כמו שנעשה באיראן ולבנון - לפני שזו תוכתב מוושינגטון. חמאס בוודאי שלא יסכים לכך, אבל העברת משקל הכובד אליו דרך המתווכות ושותפותינו היא אולי צינור החמצן האחרון שנותר ללגיטימציה הישראלית לפעולה.
יש לנו מטרה צודקת. הון אנושי מדהים. מדינה שהיא נס גלוי. מורשת יהודית מפוארת. וצבא שפועל בסטנדרט הגבוה בעולם. וכן, העולם מוטה ועיוור. הכל נכון. אבל אנחנו לא חיים בוואקום. לדברי בלעם כי "עם לבדד ישכון" פרשנויות רבות. הצדקה לבידוד מדיני וחברתי היא לא המרכזית שבהן. היה זה בן-גוריון שאמר כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". הגיע הזמן לעשות.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.25
