במלחמת לבנון הראשונה קיבל סמ"פ ביחידת סיור של אוגדה 36 פקודה לעלות עם הצוות שלו על אחת הגבעות ולדווח אחורה. הקצין שאל אם המקום טוהר. עדיין לא, נאמר לו. אז אנחנו לא עולים, הוא אמר, אנחנו על רכבים קלים ולא ממוגנים. התפתחה שיחה קשה בקשר שהגיעה עד לאחד הבכירים. אתה תעלה אצלי למשפט שדה, צרח על הסמ"פ, ואם צריך יהיה נעמיד אותך לפני כיתת יורים על סירוב פקודה בזמן לחימה. אתה תעשה מה שאתה מבין, אמר מפקד הצוות, ואני אעשה מה שאני מבין.
כשהסתיימו הקרבות באותה גזרה התבררו שני דברים: הראשון שהקצין לא מזומן למשפט, השני שגם הבכיר לא זומן למשפט, או לפחות לבירור מעמיק, נוכח העובדה שהעלה לשם כוח אחר, גם הוא בכלים לא ממוגנים, שנקלע, כמה לא מפתיע, למארב של המחבלים ונפגע קשה. לדווח אחורה, למותר לציין, הם לא הספיקו.
זו לא הייתה הפעם היחידה ולא האחרונה שזה קרה במלחמת לבנון הראשונה. זה המשיך וקרה גם בלבנון השנייה וגם אחר כך. חיילים נהרגו ונהרגים כי יש מפקדים עם יד קלה על ההדק. לא כולם כמובן, שלא תהיינה אי-הבנות, גם לא מרביתם. מפקדים שמתעלמים מהחובה האלמנטרית להבטיח את ביטחונם של הלוחמים: להקדים ולהוריד ארטילריה על גבעה; לעצור את התקדמות הכוחות אם ברור שלא יספיקו לתפוס מחסה כשהם יגיעו ליעד; לבדוק פעמיים לפני שמעלים את חיילי גולני על נגמ"שים עשויים אלומיניום עם מיגון ירוד ושולחים אותם, כמו ברווזים למטווח, בשג'אעיה, או עשר שנים אחר כך בפומות בנות 50 לחאן-יונס.
משבר האמון העמוק בין הצבא לחברה האזרחית, כפי שקרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי לבנון הראשונה והשנייה, היה תוצאה ישירה של הדבר הזה: רשלנות וחוסר מקצועיות שעלו ועולים במחיר דמים בלתי נסבל
וכל ההקדמה הארוכה הזו באה כדי לומר שטוב עשה הסמ"פ הצעיר כשסירב לצאת לפתיחת הציר, כפי שהתפרסם לפני יומיים. מדובר בקצין מעולה, שהכוח בפיקודו נשלח לאזור חשוד במיקוש על האמרים. "החלטה חסרת אחריות של מפקדים בשטח כאשר היה ברור שלא מדובר בפעולת חירום, למשל, חילוץ כוח שתקוע שם", אומר קצין בכיר מאוד. "זו לא הפעם הראשונה שזה קורה במלחמה הזו, שמטרותיה טושטשו עד כדי כך שלא רק שהכוח הלוחם כבר לא יודע מה הוא עושה ולשם מה, אלא גם המפקדים שמעליו".
אסטרטגיה אווילית, קוראים לזה בצבא - פרפרזה על המושג כלכלה טיפשה. בהנחה שפרטי האירוע, כפי שפורסמו, אכן מדויקים, זה אות קלון לצבא. משבר האמון העמוק בין הצבא לחברה האזרחית, כפי שקרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אחרי לבנון הראשונה והשנייה, היה תוצאה ישירה של הדבר הזה: רשלנות וחוסר מקצועיות שעלו ועולים במחיר דמים בלתי נסבל. לא המ"פ שהתעקש צריך לעוף. קודם לו נכון להדיח את זה ששלח אותו בידיעה שהרכבים לא ממוגנים; את זה שלא דאג שיהיו רכבים ממוגנים; את אלו מעליהם שלא מסרבים לבצע משימות שהמציאות הוכיחה שתועלתן מועטה, אם בכלל, ומחירן יקר מנשוא.
זה אות קלון לצבא, ואות קלון ענק לממשלה שיושבת בירושלים. שיודעת שמחיר הדמים נעוץ גם בעובדה שאין מספיק נמ"רות כי אין מספיק כסף לנמ"רות; שאין מספיק מעילי רוח, כי יש מצוקה תקציבית; ויש מצוקה תקציבית כי מי שמנחה את הצבא וקובע את מטרות הלחימה, סליחה, לא קובע אותן, זה בדיוק מי שמשנע את הכספים למקום אחר. למשל, שר האוצר המתגעגע להרצי, סמוטריץ'. הוא וראש הממשלה שמוביל קבינט מסורס לכישלון טוטאלי במלחמה שלא הייתה צודקת ממנה. שמנפיק שורה של גחמות הזויות כולל גיוס חמולות, עיר הומניטרית, קרנות סיוע מופרכות, ולא תוכנית יציאה אחת סדורה שתביא לשחרור החטופים ולסיום המלחמה. ושלא ימכרו לנו, כאילו לא למדנו דבר או שניים בעשרות השנים האחרונות, את כל הממבו ג'מבו שבזמן מלחמה חייבים לציית לכל פקודה, ושלא ישפכו עלינו את שק התירוצים העבשים שחיילים תפקידם למות במלחמה. תפקידם של החיילים לבצע משימה שמוטלת עליהם, תפקידו של הפיקוד הבכיר לעשות הכל כדי למזער את הסיכון.
אריאלה רינגל הופמןאז סמ"פ יקר, אם יורשה לי, יש אמהות רבות אסירות תודה לך. שיודעות שמפקדים כמוך מצילים לא רק את חיי הבנים, אלא גם את חיי המשפחות, את חייהם של אזרחי המדינה הזו שגם כך שותתים דם עוד מעט שנתיים. שמחבקות אותך מרחוק, אותך ואת המפקדים שנוהגים כמוך. שמבחינתן ההדחה שלך היא אות כבוד ענק גם אם הן מתפללות שיהיה מי שיעצור אותה.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.25
