נשיא צרפת, עמנואל מקרון, קנה לו שם של מדינאי בינוני למדי. עמיתו האמריקאי טראמפ, הידוע בסגנונו הבוטה, קבע זה לא מכבר כי "מקרון לא מבין כלום בנושאים בינלאומיים". הפארסות הרבות עליהן חתום נשיא צרפת אינן דבר חדש, אך דומה שבכל זאת גם מקרון יודע לשבור את השיא של עצמו עם הודעת ארמון האליזה על כוונת צרפת להכיר במדינה פלסטינית. זהו מהלך ממנו נמנעו נשיאי צרפת, מתוך רצון שלא לפגוע בסטטוס-קוו והבנה כי הכרזה כאמור סותרת את עקרונות המשפט הבינ"ל, מקום שבו הפלסטינים אינם עולים כדי הגדרתם כמדינה.
מעבר לעובדה ששום דבר טוב לא מחכה לפלסטינים אחר ההכרזה האומללה הצפויה, דומה כי עמדות מקרון ביחס לישראל הולכות ומאבדות קשר עם המציאות. מהמהלך הצרפתי הגרוטסקי להרחקת התעשיות הביטחוניות הישראליות מהסלון האווירי בפריז, באופן שאך ממחיש עליונותן הטכנולוגית והמוצרית על פני התעשיות בצרפת; דרך האנטישמיות הגואה והצורך להתכתב עם הבייס המוסלמי הגואה במדינה; ועד המהלך האמור, שהולך ומתבשל בפריז זה תקופה ארוכה.
מצעד האיוולת הצרפתי להכרה במדינה פלסטינית בכינוס האו"ם בחודש ספטמבר, הולך ונדמה ככל שהזמן חולף כראוי לתואר ספטמבר השחור. דרך הצוהר שפתח מקרון נכנסת שורת מנהיגים אירופאים (קנצלר גרמניה מסתייג) שקוראים להכרה במדינה פלסטינית, מהלך המעיד על הדלות הרעיונית והאינטלקטואלית האירופית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקמת ישות מדינתית על גבולותינו לאחר זוועות 7 באוקטובר, לא רק שאיננה מקדמת את פתרון הסכסוך, אלא לוקחת אותו אחורה ואינה מתכתבת עם המציאות. עידן חמאס ברצועה שנחתם (לעת עתה) באחד האסונות הביטחוניים החמורים שידע העולם בעשורים האחרונים, לצד אתגרי הטרור והמשילות של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, מעידים עד כמה הפלסטינים אינם בשלים לקבל על עצמם עול עצמאות מדינתית, על כל המשתמע. די בהערכה הזהירה כי אבו-מאזן אינו צפוי לחיות לנצח, אירוע שכשלעצמו יחייב זמן לטובת ייצוב של "המערכת הפלסטינית", כדי להפנים שהכרה לא תקדם מאומה.
העובדה שנתניהו הולך ומתמסר לחזון משיחי-קיצוני להקמת נחלת אבות בעזה, מותירה את הוואקום ליוזמות חלולות של מנהיגים דוגמת מקרון
אך האחריות למחדל איננה עוצרת בפריז ולונדון, אלא נמתחת בקו ישיר לירושלים. הממשלה הסובלת משיתוק אסטרטגי עמוק שברה גם היא את השיאים של עצמה עם כרסום שיטתי ומתמשך בלגיטימציה להפעלת כוח בעזה בעקבות הסירוב הכרוני לעסוק ביום שאחרי וההיגררות למשבר הומניטרי חריף ברצועה, שגורם נזק קולוסאלי לישראל. העובדה שנתניהו הולך ומתמסר לחזון משיחי-קיצוני להקמת נחלת אבות בעזה איננה מאפשרת להציג כל אלטרנטיבה מדינית לסכסוך, ומותירה את הוואקום ליוזמות חלולות של מנהיגים דוגמת מקרון. הכרה במדינה פלסטינית, גם אם אין לה ערך אופרטיבי רב בשלב זה, עולה כדי כישלון אסטרטגי ישראלי מחפיר מן המעלה הראשונה, שאת נזקיו ארוכי הטווח עוד מוקדם לאמוד. בהתנהלותה הרשלנית הממשלה דוחקת באירופים לחפש "פתרונות אינסטנט" לסכסוך טעון בן 150 שנה, שסופו אינו קרוב. אך גם הציפיות בקרב חוגים באירופה, הנישאים על גלי שנאה גוברים לישראל, לפתרון מהיר אינן ריאליות והמפגש עם המציאות יהיה כואב. דווקא עתה עומדת בפני ישראל הזדמנות לעיצוב הסכסוך, אך בדומה למה שאומרים על הפלסטינים לאורך שנים: הממשלה הנוכחית לא תחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
אבי כאלוצילום: אלוני מורניתן להקדים את המאוחר ולהעריך כי ממשלת נתניהו השישית תותיר אחריה גוג ומגוג, בבחינת חלום בלהות מדיני, ניהולי ואסטרטגי מן המעלה הראשונה, שיחייב את המיטב לתיקון המאורות. גם הנושא הפלסטיני, כמו שורה ארוכה של אתגרים חברתיים, כלכליים, ביטחוניים ומדיניים, ייאלץ לעמוד לפתחה של נושאת המטוסים הפוליטית שתסיט את ישראל מפני התנגשות כאוטית בקרחון – רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.07.25
