Read this article in English - click here
החזקתי תמונות של החטופים האמריקאים שהוחזקו בידי חמאס על שולחני בבית הלבן. הכרתי את שמותיהם ואת סיפוריהם. גם את משפחותיהם הכרתי היטב. האומץ שלהן היה מעורר השראה, גם בתוך הכאב והכעס הבלתי נמנעים שלהן. יותר מ-600 ימים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, ועדיין אין קץ לאבל – האבל על הקורבנות, על החטופים ועל משפחותיהם, וגם האבל על האזרחים הפלסטינים שנהרגו וסובלים במלחמה בעזה.
כשהסתיימה כהונתי בבית הלבן בינואר, עוד היה לנו מקום לתקווה בתוך כל הטרגדיה. הצלחנו להביא להפסקת אש על בסיס מסגרת שהציג הנשיא ביידן במאי, שבעקבותיה שוחררו 30 חטופים ונקבעו לוחות זמנים ברורים למגעים להפוך את הפסקת האש לסיום של המלחמה ולהחזרת כל החטופים. ישראל השמידה את המערכים הצבאיים של חמאס, חיסלה את מנהיגיו בעזה, ובתמיכת ארצות-הברית התמודדה באופן תקיף עם איומים אזוריים.
כשקרסה הפסקת האש, הלחימה התחדשה והמשא ומתן נעצר, פניתי – בשלב זה, כאזרח פרטי – לגורמים בממשלת ישראל. כעת, ברצוני לפנות אליכם – אזרחי ישראל. אל הציבור שסבל ונלחם, שמתמודד עם ביקורת בינלאומית גוברת ורובו המוחלט רוצה לסיים את המלחמה. על המנהיגים שלכם להניח על השולחן הצעה חדשה להשיב את כל החטופים הביתה בתמורה להפסקת אש קבועה – סיום מוחלט של הלחימה.
הרשו לי להסביר. היום, ישראל חזקה ואויביה מוחלשים. אך ישראל לא תירגמה את ההישגים הצבאיים שלה לאסטרטגיה שתבטיח ביטחון ארוך טווח לאזרחיה. המנהיגים הישראלים שואפים לנהל מלחמה ללא סוף, שמביאה הישגים מבצעיים זעירים, כמעט בלתי נראים, במחיר של אסון הומניטרי מתמשך וקטל נורא של פלסטינים חפים מפשע. הבידוד הבינלאומי של ישראל מתפשט, מעמיק ומתחזק – והדבר פוגע בביטחונה וברווחתה לטווח הארוך. בנוסף, המשך הלחימה חוסם כל אפשרות לחזון חיובי של יציבות ונורמליזציה אזורית.
המטרה הישראלית במשא ומתן צריכה להתרחב מעבר להפסקת האש בת 60 ימים בלבד ולכלול הצעה נועזת ומיידית: סיום של המלחמה, בתמורה להחזרה מהירה של כל החטופים – חיים וגם אלו שאינם עוד בין החיים
לאור כל זאת, המטרה הישראלית במשא ומתן צריכה להתרחב מעבר להפסקת האש בת 60 ימים בלבד ולכלול הצעה נועזת ומיידית: סיום של המלחמה, בתמורה להחזרה מהירה של כל החטופים – חיים וגם אלו שאינם עוד בין החיים. ללא ויכוחים נוספים על שלבים; ללא הצהרות פומביות נוספות של שרים ישראלים שלפיהן המלחמה תוכל להתחדש בעוד חודשיים. בהצעה זו, חמאס יעניק את השליטה המנהלית בעזה לגוף פלסטיני הנתמך על ידי מדינות האזור. הקהילה הבינלאומית תסייע במשימה האדירה של שיקום עזה.
האם חמאס יסכים לעסקה כזו? אני מאמין שבסופו של דבר הוא יהיה חייב – במיוחד אם ארצות-הברית תגייס את העולם לתמוך בכך ולהפעיל לחץ משמעותי על חמאס.
יש שיאמרו: אבל עדיין יש לוחמי חמאס בעזה. הפסקת האש בדרום לבנון הוכיחה שישראל יכולה להרגיש בטוחה גם בלי להרוג כל אחד ממחבלי חיזבאללה – מטרה צבאית בלתי ניתנת להשגה ממילא. ישראל יכולה לנהוג באותו אופן גם מול חמאס בעזה.
אחרים יאמרו: אבל חמאס יתחמש מחדש. גם כאן, האסטרטגיה שישראל כבר מיישמת בלבנון – פעילות לשם מניעת העברת נשק לחיזבאללה – יכולה להיות מיושמת גם בעזה. למעשה, ישראל נמצאת בעמדה טובה יותר למנוע חימוש מחדש של חמאס, מפני שיש לה שליטה הרבה יותר נרחבת על הגבול של עזה מאשר על הגבולות של לבנון. יתרה מכך, ישראל יכולה לפעול לגיבוש אסטרטגיה דיפלומטית עם המדינות הערביות שקראו לראשונה לפירוק חמאס מנשקו.
אני מודע היטב לאתגרים חסרי התקדים שישראל מתמודדת עימם בעזה, אבל האלטרנטיבה לסיום המלחמה היא המשך מלחמה אינסופית, במחיר מוסרי ואסטרטגי כבד לישראל
אני מודע היטב לאתגרים חסרי התקדים שישראל מתמודדת עימם בעזה, אבל האלטרנטיבה לסיום המלחמה היא המשך מלחמה אינסופית, במחיר מוסרי ואסטרטגי כבד לישראל, בלי הישג ממשי מלבד המטרה הנתעבת והלא מקובלת של הימין הקיצוני: הרס מוחלט של עזה וצמצום אוכלוסייתה, תוך הקמת התנחלויות תחתיה. על ישראל להראות שזה לא הכיוון שהיא חותרת אליו. אחרת, היא תראה את ידידיה הופכים למבקריה.
אני יודע שישראל לא בחרה במלחמה הזו. זה היה חמאס שהסתער על הגדר, שביצע טבח אכזרי במשפחות חפות מפשע, שתקף מינית נשים, שחטף מאות בני אדם – ואז נמלט חזרה לעזה כדי להתחבא ולהילחם מאחורי אוכלוסייה אזרחית. ישראל נאלצה להתמודד עם אתגר חסר תקדים – להילחם במחבלים שנטמעו בתוך אוכלוסייה חפה מפשע ופועלים בתוך מערכת מנהרות עצומה שעוברת מתחת למבנים אזרחיים.
אבל המורכבויות שישראל מתמודדת עימן בשדה הקרב הזה לא מצדיקות את המציאות המזעזעת שבה חפים מפשע גוועים ברעב. שום דבר לא מצדיק זאת. המשך המלחמה מוביל להחמרה של המשבר ההומניטרי. אני נמצא בקשר עם בכירים ישראלים בנוגע לסבל העמוק של פלסטינים חפים מפשע, במיוחד ילדים. בחודשים האחרונים ראינו מצור ממושך על כניסת מוצרי יסוד לכל הרצועה, ואחריו יישום של תוכנית לא מאורגנת לחלוקת סיוע שפגעה באופן מביש באזרחים הפלסטינים ותרמה לגביית מחיר אנושי נורא.
הגורמים הישראליים טוענים שזה לא באחריותם – שהמשאיות נכנסות לעזה, ושהאו"ם או חמאס אשמים בכך שהסיוע לא מחולק. אך העובדה היא שישראל היא זו ששולטת צבאית בעזה, ולכן עליה מוטלת האחריות ליצור תנאים שיאפשרו לאנשי סיוע הומניטרי מקצועיים לחלק עזרה לאזרחי עזה בצורה בטוחה.
המהלכים האחרונים, כמו הפוגות הומניטריות, הם צעדים בכיוון הנכון. אבל המדד היחיד שחשוב כאן הוא לא המאמץ – אלא התוצאה. אם הסיוע לא מגיע למי שצריך אותו, ישראל צריכה למצוא דרך להביא אותו לשם
המהלכים האחרונים, כמו הפוגות הומניטריות, הם צעדים בכיוון הנכון. אבל המדד היחיד שחשוב כאן הוא לא המאמץ – אלא התוצאה. אם הסיוע לא מגיע למי שצריך אותו, ישראל צריכה למצוא דרך להביא אותו לשם. כאשר ישראל מחליטה לפתור משימה מורכבת, מסוכנת ומסובכת, היא מוכיחה פעם אחר פעם את יכולתה לעשות זאת. "זה פשוט קשה מדי" אינו משפט שאתה שומע מנהיגים ישראלים אומרים לגבי משהו שאכפת להם ממנו. וזו לא תשובה מקובלת למשבר ההומניטרי הזה.
שורש הבעיה, כמובן, הוא המשך המלחמה. הסבל לא ייגמר כל עוד המלחמה לא מסתיימת. ושוב – אין למלחמה הזו עוד יעדים שמטרתם להגן על ביטחון ישראל. לכן, אני קורא לשינוי בגישת ישראל, לסיום מלא של המלחמה ולהחזרת כל החטופים.
אני זוכר איך בביקורי הראשון בישראל כיועץ לביטחון לאומי של ארצות-הברית, הפגישות שלי עם בכירים ישראלים התארכו מעבר למצופה. זה היה בחנוכה, וכשירד הערב, הדלקנו יחד נרות בחנוכייה. באותם רגעים, לאור הנרות, המרחק של אלפי קילומטרים בין וושינגטון לירושלים לא הרגישו רבים כל כך. שתי המדינות שלנו הן דמוקרטיות נחושות ותוססות. אנחנו מתווכחים בלהט, אך גם מסוגלים לתקן את דרכינו. ואנחנו מדברים זה עם זה בגלוי, בכנות, כחברים אמיתיים. ברוח זו אני כותב את הדברים האלה.
פורסם לראשונה: 00:02, 01.08.25
