תשעה באב. שוב מילים ועוד מילים על אחדות. שוב, טקסטים קבועים על "שנאת חינם שהחריבה את המקדש", על "החובה לעצור את השנאה שמאיימת עלינו יותר מאויבנו החיצוניים". שוב, כל שנה, מחדש, אותם טקסטים, אותן מילים, אותן אזהרות. אני שוב איני מתרגש מהקריאות הללו.
בואו לא נדבר, שוב, על אחדות. בואו נדבר על אחרוּת. רבים מאלה שדורשים אחדות מתכוונים ל"בוא, תהיה כמוני". מעטים יודעים לכבד שונות, לא לראות במי שחושב אחרת "בוגד". את השימוש במילה "אחדות" אפשר לשמור לימים טובים יותר, אחרת גם היא תהפוך לסיסמה מרוקנת ממהות ומתכלית.
בואו נניח רגע ל"אחדות". בואו נתחיל מרגישות, מחמלה. נדהמתי לשמוע את דבריו של השר הבקיא בענייני מורשת, שהבהיר לכולנו שהחטופים אינם אלא שבויים וכי יש לדון בגורלם רק לכשתסתיים המלחמה. מה היה דחוף לו לומר את הדברים? גם אם הוא בטוח בצדקת דרכו, גם אם עמדתו לגיטימית – אמור אותה בישיבת הממשלה, עצב מדיניות לאורה. אך למה לאומרה ברבים? למה להכאיב לעשרות הורים ולמאות מעגלים משפחתיים וחברים שנחשפים למילים הללו, ומתרסקים?
אני משוכנע שנשמע היום מנהיגים רבים מדברים על אחדות ומוחים כנגד שנאת חינם. הבעיה היא שחלק גדל מהמאזינים לא יאמינו להם. אנחנו חיים בסביבה רעילה המעודדת עלבונות, השמצות, הפצת שקרים
אני משוכנע שנשמע היום מנהיגים רבים מדברים על אחדות ומוחים כנגד שנאת חינם. הבעיה היא שחלק גדל מהמאזינים לא יאמינו להם. אנחנו חיים בסביבה רעילה המעודדת עלבונות, השמצות, הפצת שקרים. הפרהסיה הציבורית לא מעריכה אהבה, הכלה, שליחות אמת ואחווה. היא מעדיפה מפיצי שנאה הנושאים לשווא את שם האחדות.
יש משהו חדש בשנאה שמתפתחת. פעם, היא הייתה מלווה בפנים קפוצות, בווריד בולט בצוואר. צפיתי לרגע, בתשעת הימים, בתוכנית טלוויזיה מרובת משתתפים. נדהמתי מהציניות, מהשמחה. נראה היה שעוד שנייה "המחנה שלנו" מנצח ויהיה "עוד יותר טוב". פעם שנאה הייתה מובילה לעצב. אנחנו כבר לא מתביישים לשנוא, אלא שונאים מכדי להתבייש. הנה הציווי החדש: "עשה לך דמון", כך תוכל לחלק את החברה ל"אנחנו" ול"הם".
הצעה: לא רק יום של צום מאכילה ושתייה. הנה הצעה להלכה חדשה: יום של "צום משנאה".
שי פירוןצילום: יונתן בלוםבעוד חודש ישובו למעלה משני מיליון תלמידים לספסל הלימודים. שוב לא נציע לתלמידי ישראל ליבה ערכית משותפת, מעוררת השראה ותקווה; ליבה מאתגרת, מסקרנת, היוצרת תסיסה ויצירה. שוב הם לא ילמדו דיים על האחר, על קבלה והכלה. לא לשֵם טשטוש המחלוקת, אלא כדי לספק כלים להתמודד איתה באופן שלא יהרוס אותנו. אם לא נעשה זאת, השנאה תגדל, האש תתלקח ותשרוף את כולנו.
בכל שנה, בצהרי תשעה באב, כשילדינו היו צעירים, התיישבנו על הרצפה לשעת יצירה. "עכשיו בונים" הייתי אומר להם. האמנתי ועודני מאמין שהאבלות על החורבן לא נועדה רק כדי שנזהר ממנו. ביום זה אנו מצווים לזכור את העבר, ונשבעים להיות שותפים בבניין העתיד.
שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה, לשעבר שר החינוך
