בקיץ שנת 2005, החלה מדינת ישראל ביישום החלטת הממשלה להתנתקות מחבל עזה. המחאות נגד המהלך נתקלו בתגובה אגרסיבית של המערכות, והתוצאה הייתה אלפי עצורים, בהם נערים, ומאות כתבי אישום נגד מפגינים. באותה התקופה הביקורת השיפוטית תמכה במעצרים, ולא הגנה על הנערים והנערות. כפי שכתב במאמר המשפטן הפלילי, פרופ' בעז סנג'רו: "רוב אותם אנשים וגופים שבגרונם רוממות חופש הביטוי והמחאה נעלמו לחלוטין בעת הזו, גם נוכח רמיסת זכויות האדם הבסיסיות ביותר".
4 צפייה בגלריה
ההתבצרות על הגג בכפר דרום. "כתב האישום כלל את כל הקטינים, ואנחנו טענו שאין ראיות נגדם"
(צילום: AP)
רובם, אבל לא כולם. מוסד אחד בכל זאת עמד על המשמר. עו"ד ענבל רובינשטיין, קיבוצניקית מאשדות יעקב, "לא ימנית, בלשון המעטה", היא צוחקת, עמדה אז בראש הסנגוריה הציבורית ויצאה להגנת עצורי ההתנתקות. עו"ד דוד ויצטום היה באותה התקופה אחראי המעצרים במחוז דרום בסנגוריה, וריכז את נושא עצורי ההתנתקות. כיום הוא סגן הסנגורית המחוזית בדרום. עכשיו, 20 שנה אחרי, הם חוזרים אל הימים ההם, אל דיוני המעצרים, כתבי האישום וגל החנינות שהובילו.
"תגובת-יתר, עיגולי פינות"
"באותה התקופה נעצרו המונים והוגשו מאות כתבי אישום. זיהינו את זה כתגובת-יתר", נזכרת רובינשטיין. "מילא תגובת-יתר, אבל ראינו עיגולי פינות בדין הפלילי, בדיני המעצרים וגם בכתבי האישום. אחד האירועים הגדולים היה הפינוי בכפר דרום. כתב האישום כלל את כל הקטינים, ואנחנו טענו שאין ראיות נגדם. היו שם מעשי אלימות חמורים, אבל רק של מעטים. רוב הנוער לא עשה את הדברים האלה, ואי-אפשר להרשיע אותם לפי דיני השותפות בעבירות רק בגלל נוכחות במקום. כשאמרנו את זה מאוד כעסו עלינו, אבל אחרי זה הפרקליטות בדקה והתברר שצדקנו".
אחד האירועים המשמעותיים באותה התקופה נולד מחשיפה של אמוץ שפירא מרשת ב', שפירסם דוח פנימי של הסנגוריה ובו ביקורת קשה נגד מערכות האכיפה והמשפט. את הדוח הזה כתבה מי שהייתה אז אחראית הקטינים בסנגוריה, עו"ד אביטל מולד, כיום שופטת בבית המשפט לנוער בירושלים. הנהלת בתי המשפט סירבה לבקשתנו לשוחח איתה במסגרת כתבה זו.
"הטיפול המשפטי בעצורי ההתנתקות מחזק את ההרגשה שהצורך להרתיע את המתנגדים לתוכנית, לסכל כל גורם שמפריע על מנת לאפשר את המשך ביצוע התוכנית, גובר על כללים בסיסיים הדרושים לניהול הליך פלילי תקין", נכתב בדוח. "הרשויות החוקרות והעוצרות נוקטות במדיניות של יד קלה על ההדק, שזוכה לשיתוף פעולה מבית המשפט. המציאות מלמדת שקיימת אכיפה סלקטיבית של החוק ע"פ ההשתייכות פוליטית. לאחר ההתנתקות, נביט לאחור כחברה וכמדינה ונראה את התמונה שאנו יוצרים היום ‑ מערכת משפט שמתקשה לעצור את הסחף שיוצרות רשויות האכיפה".
אחרי חשיפת הדוח, מנהל בתי המשפט הפעיל לחצים ויו"ר הסנגוריה רובינשטיין הוציאה מכתב הבהרה: "אנו מסתייגים מדברים אלה ומביעים צער על פרסומם". האירוע הגיע לנקודת רתיחה בוועדת החוקה של הכנסת, כשהמשנה לפרקליט המדינה דאז, שי ניצן, התייצב להדוף את הטענות בדוח. באותו הדיון בכנסת הבהירה רובינשטיין: "אני לא חוזרת בי מהעמדות שמפורטות במסמך".
בנאום ארוך שנשאה היא מתחה ביקורת חסרת תקדים: "בעוד שהחוק מבקש חשד סביר למעורבות בעבירה, אנו עדים למשל להחלטה שיפוטית בבית המשפט העליון בנוגע למעצרם של שישה קטינים שאומרת - 'די בקצה חוט של חשד לביצוע עבירה, כדי לעצור בני 13 לשבוע. די בנוכחות מחשידה במקום האירוע'. והיו נוספות דומות לה. אנחנו רואים החלטות למעצרים עד תום ההליכים מבלי שבית המשפט בדק את התשתית הראייתית".
"פרסום המסמך יצר הד מטורף", נזכרת היום רובינשטיין. "זה היה מסמך פנימי שהוכן לקראת דיון בתוך הסנגוריה, הוא הודלף והיו שלא אהבו את מה שנכתב בו. היו תגובות קשות ולחצים, הוזמנתי לבירור במשרד המשפטים. לא פחדתי, אבל זה לא היה קל. ככה זה כשאתה סנגור, החיים לא קלים. אחרי הפרסום תיקנתי פומבית התבטאות או שתיים מהדוח. אני הגנתי בלהט על עצורי ההתנתקות. אני התייצבתי להגן גם על מרוואן ברגותי. זה התפקיד של הסנגוריה הציבורית, להיות תמיד עיוורת צבעים".
לפני ההתנתקות הוקמו בתי משפט מיוחדים בצמוד לבתי הכלא, שנועדו לטיפול בעצורים. הסנגוריה הציבורית זיהתה את הסכנה מראש וניסתה למנוע את זה. "אני זוכר התכתבויות שלנו עם הנהלת בתי המשפט", מספר ויצטום. "טענו שאסור להוציא את המשפט מהחברה, הרי בתי המשפט האלה בתוך מתחם כלא, סגורים לתקשורת ולמשפחות העצורים. הם הבטיחו שיהיה מערך שאטלים שייצא מביהמ"ש בבאר שבע, וכל בן משפחה יוכל להגיע. שום דבר ממה שהובטח לא קרה. למעשה יצרו מערכת משפט אלטרנטיבית אחרת מיוחדת בשביל לטפל בתופעה ועל הדרך פגעו בזכויות".
ערב ההתנתקות הוגשה לבג"ץ עתירה נגד בתי המשפט האלה על-ידי סטודנט צעיר למשפטים. העתירה טענה לאפליה וחוסר שוויון, שכן בבתי המשפט החדשים "יש כדי להעביר מסר לשופטים ולציבור הרחב כי מתנגדי תוכניתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, הם אנשים מסוכנים ואלימים עד כדי כך שקמו בתי משפט מיוחדים בעבורם". לאחר דיון סוער העתירה נדחתה. לימים הפך אותו הסטודנט, איתמר בן גביר, לשר לביטחון לאומי.
"אמרתי לשופט - מה זה הדבר הזה?"
"מעולם לא ראיתי לוחמנות כזו על מעצר קטין", נזכר ויצטום. "יש אינסוף דוגמאות. בפינוי בבני דרום היה אירוע של כ-90 קטינים שהובאו לבית המשפט המיוחד הזה ודנו בכולם יחד, בלי בקשה פרטנית וראיות לגבי כל אחד. לפתע הגיע נציג שב"ס ואמר שחלק מהקטינים מסרבים להופיע בפני בית המשפט. השופט אמר שנדון אותם בהיעדרם.
"אמרתי לשופט, 'אדוני, איפה אנחנו נמצאים? מה זה הדבר הזה?'", הוסיף. "ביקשתי להביא את הלקוחות שלי בכוח, לא האמנתי לנציג שב"ס. אחרי שביקשתי, פתאום הוא אמר שהם מוכנים להגיע. המעצרים וכתבי האישום בוצעו מבלי שנאספו ראיות. הייתה היסחפות של כל המערכת, מוטיבציית-יתר ולהיטות-יתר".
לאחר ההתנתקות הגישה הסנגוריה לנשיא המדינה עשרות בקשות חנינה, שאושרו. בעקבות מבצע החנינות נחקק גם חוק מיוחד שחנן את נאשמי ההתנתקות. "זה נכון שהמערכת טעתה, אבל היא התעשתה מהר", אומרת רובינשטיין. "כולם הבינו אז שצריך לתקן ולהביא מהלך גדול שיביא לאיחוי הקרעים שנוצרו, ומשרד המשפטים הלך איתנו יד ביד. גם היום החברה שלנו זקוקה למהלך גדול מאוד של איחוי, בעוד כמה שנים נביט לאחור ונצטער שלא התעשתנו בזמן".
ויצטום מסכם: "המדיניות פשוט הייתה מוטעית ודרסה אנשים בדרך. יש הרבה לקחים להפיק מאותה תקופה, אנחנו חייבים להמשיך להשמיע קול ליברלי שרגיש לזכויות האזרח ושדורש שהבחינה במשפט הפלילי תהיה פרטנית על האדם כאינדיבידואל".
