צפיתי בסרטון האכזרי והקשה של רום, הבן האהוב שלי. מאז אני לא מצליחה להתנהל, הלב מרוסק והראש כל היום במחשבות ובדאגה ענקית לרום.
רום כל כך רזה שהגוף שלו לא מסוגל להחזיק, כואב לו בכל העצמות, הוא לא מסוגל לשבת, לשכב, לעמוד על רגליו מרוב שהוא רזה, כולו עור ועצמות.
רום לא רואה טוב והוא צריך משקפיים שאין לו שם. אני מביטה בעיניו של רום, אני רואה את הדמעות זולגות ובוכה איתו. אין בעיניו ניצוץ אחד של תקווה. לצערי הייאוש, הכעס והתסכול החליפו את הרצון והתקווה לצאת משם.
אני רואה את האכזבה העמוקה שרום מרגיש ממני, מהממשלה, מצה"ל ומכל עם ישראל. אני מתפללת שלא ויתר ועדיין יש בו את האמונה שהוא חוזר הביתה, ושהוא לא קיבל את המציאות הקשה שאולי אף אחד לא יבוא להציל אותו והוא ימות שם.
איך אני יכולה להחזיר לרום את הרצון לחיות, להחזיר לו את הניצוץ בעיניים שנעלם?
סרטון אות החיים של רום
בסרטון רום לא צועק או כועס ולא נלחם כמו בסרטון הקודם. הפעם רום מדבר מדם ליבו, בשקט ובשברון לב, כשהוא מבין ומקבל את המציאות הקשה. הדמעות לא מפסיקות לרדת, אני בוכה יחד איתו ואין לי דרך להושיט לו יד ולחבק אותו חיבוק של אמא.
אני רוצה להגיד לו שיעשה את הכי טוב שהוא יכול כדי לשרוד את הגיהינום, אך זה מרגיש לי לא הוגן לבקש ממנו את זה אחרי שכמעט שנתיים הוא עושה את זה בגבורה.
אני גאה בך רום שלי. תמי ברסלבסקירום עבד במסיבת הנובה כמאבטח, וכשהייתה לו את האפשרות לברוח ולהציל את עצמו הוא בחר להישאר, להציל אנשים, לעזור לטפל בפצועים, ולתת מעצמו. רום צריך שאנחנו נציל אותו, שנטפל בו. עכשיו. עד עכשיו יכולתם רק לדמיין איך רום ושאר החטופים סובלים, עכשיו ראיתם בעיניים שלכם. מה תעשו עם זה?
כשהמילים נגמרות הדמעות מדברות.
אני גאה בך רום שלי, חיים שלי, ואוהבת אותך הכי בעולם,
אמא.
