"דרך כל חרך נכנס האור" (לאונרד כהן, "המנון", 1992)
חלון ההזדמנויות להשבת החטופים בחודשים האחרונים עמד פתוח לרווחה, כמו מבקש רק שייכנסו דרכו. כמו מבקש - השיבו את החטופים וסיימו את המלחמה, הגובה מחיר כבד ומיותר בשדה הקרב ובזירה המדינית והבינלאומית. אך כבמעשה שטן, שיקולים ציניים, פוליטיים ולא-רציונליים (חזון ההתיישבות היהודית בעזה הוא רק אחד מהם) טישטשו את החרך דרכו יכל להיכנס האור. ההקלה עם שחרורם של החטופים, ההולכים וגוועים (לחרדתנו - תרתי משמע), בוששה לבוא.
הכרזתו האחרונה של דובר חמאס כי פירוק נשקו של הארגון לא יכלל במתווה חטופים - אינה מפתיעה. היא עולה בקנה אחד עם הערכות מפוכחות יותר מאלו המסתובבות כרגע במסדרונות הבית הלבן ובלשכת רה"מ. העובדה, שהשליח המיוחד וויטקוף ניגש לתהליך המו"מ בכלים ובתפיסת עולם מערבית איננה מאפשרת התקדמות רחבה בתהליך, אלא - לכל היותר - התקדמות למתווה ביניים נוסף לשחרור חטופים.
קריסת התהליך כמו לתוך עצמו היא תוצר של התנהלות רשלנית ומוכוונת של הממשלה לדחוק את קץ המלחמה, המביאה אותנו לשפת תהום. כפי שתואר בחודשים האחרונים בעיתון זה, הדיאלוג העקיף בין הצדדים שברירי, דינמי, אכזרי לפרקים ובעל רגישות גבוהה להתפתחויות בשטח ולתזמון.
המשבר ההומינטרי החריף המשרת את חמאס, ומסייע לו להתבצר בעמדותיו; הכשל המקצועי המתמשך בניהול השיחות, ששיאו בהצבת תנאים חיצוניים לתהליך לשחרור החטופים, כגון התפרקות חמאס מנשקו והגליית הנהגתו; אובדן הקשב האמריקאי והאזורי לתהליך - כל אלו ועוד הובילו לצירוף מקרים טרגי, שבו איבד המשא ומתן את שיווי המשקל העדין שעליו עמד.
כשהדרג המדיני מועל במחויבותיו כלפי הציבור, זו חובתם של שומרי הסף - הרמטכ"ל, ראשי השירותים החשאיים וראש מינהלת החטופים בצה"ל - לנקוט עמדה ברורה ולאתגר את הממשלה
מחדל 7 באוקטובר הוא כשל מדיני חמור לא פחות מאשר כשל צבאי ומודיעיני. בראש ובראשונה, הוא אמור ללמד צניעות, מדינית וצבאית כאחד. ברוח זו, פתרון סוגיית חמאס אינו יכול ואסור שיחנה על כתפיהם הצנומות של חטופינו הנמקים בשבי. שאלת היום שאחרי גדולה מהמלחמה העקובה מדם הזו: זוהי גם סוגיה אזורית ופנים-פלסטינית, שאינה קשורה רק ליכולתה לישראל לעצבה. משכך, שחרור החטופים הוא רק אבן פינה להתבוננות מחודשת במארג הזרמים הפלסטיני ובסוגיה המורכבת של פירוק ההתנגדות החמושה לישראל.
אבי כאלוצילום: אלוני מורכישלון המשא ומתן והחשש החמור לחייהם של החטופים מחדד את תפקידם ואחריותם של שומרי הסף בתהליך. הרמטכ"ל, ראשי השירותים החשאיים וראש מינהלת החטופים בצה"ל מחויבים לנקוט עמדה ברורה ונוקבת, המנתקת בין משאלות לב משוללות מציאות לבין המשימה הנעלה לשחרור החטופים. בפרט, מצופה מהצבא להמשיך ולאתגר את הדרג המדיני: כך היה למשל בעסקאות חללי צה"ל הנעדרים מהר דב (2004) ושליט (2011). בעסקה השנייה מבין השתיים, אגב, מצבו הרפואי של גלעד היווה זרז בתהליך קבלת ההחלטות. כשהדרג המדיני מועל במחויבותיו הבסיסיות ביותר כלפי הציבור, זו חובתם של שומרי הסף ואין בלתה - אף במחיר חיכוך רציף ומתמשך.
אי-השבת החטופים בעודם חיים תזכר לדיראון עולם, באופן שיפגע באתוס הלוחם והערכים היסודיים ביותר העומדים בחוזה שבו המדינה מחויבת לאזרחיה ולביטחונם. הפקרתם מסכנת את ערכי הציונות, עליהם נבנתה האומה הישראלית המפוארת. החרך דרכו נכנס האור קלוש, אך עדיין כאן: יותר מדי עומד על הכף, ונפש יהודי הומייה. יש להשיב את החטופים, החיים והחללים כאחד – ויפה שעה אחת קודם.
