התגובה הישראלית לעדויות הרעב בעזה מתחלקת באופן גס לשלוש: זעזוע; הכחשה; ו"שימותו". גם הזעזוע וגם ההכחשה, מובנים. החלק המצדיק ענישה קולקטיבית, פחות. אפשר אולי לנסות לשכנע גם אותו בעזרת שורת רווח והפסד: האם המצב ההומניטרי תורם לשחרור החטופים? לניצחון המוחלט? למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית? אבל נראה שההיגיון לחוד והישרדות נתניהו יחד עם הזיות גוש קטיף לחוד.
נדמה כי ראוי להתמקד במכחישים. רוב רובם של הישראלים לא מסוגל להזדהות עם אמירות שמשמיעים חברי כנסת כדוגמת סמוטריץ', "זה עשוי להיות מוצדק ומוסרי להרעיב שני מיליון תושבי עזה", או משה סעדה, "אין לי בעיה שהילדים בעזה ימותו". רוב רובם של הישראלים מבקשים בפשטות לחשוב שאין רעב, או לא לחשוב על רעב. העובדה שגם תקשורת המיינסטרים הישראלית - כפי שהתחוור מתכתובת פנימית של קברניטי ערוץ 12 - אינה מעוניינת לסקר את הנעשה בעזה והמניפולציות הקיימות בחסות הבינה המלאכותית, רק עוזרות לחשדנות. הכל פייק. הרעב, כמו החתול של שרדינגר, הפך להיות אירוע הקיים דרך עיני המתבונן. העולם טוען שיש, ישראל טוענת שאין.
גם אם הרעבה מכוונת לא הייתה - תמיד אפשר לסמוך על השלטון שהזוועה הנוכחית נוצרה סתם מקוצר ראות וחוסר כישרון - הרעב שריר וקיים. רק שאנחנו, בניגוד לאזרחי העולם, פשוט לא רואים אותו
לפני שלושה ימים פירסם ה"ניו-יורק טיימס", לשעבר עיתון פרו-ישראלי, כתבת תחקיר ארוכה המתארת כיצד מדיניות ישראלית הביאה להחמרה דרמטית ברצועת עזה. ההידרדרות, טוען העיתון, החלה ברגע ש"הקרן ההומניטרית לעזה" (G.H.F) החליפה את מערך הסיוע הקודם. במקום מאות נקודות חלוקה יש כעת ארבע בלבד. לפעמים רק אחת. המשמעות היא שמאות אלפי אזרחים נאלצים לצעוד - מי שמסוגל, כן? - שעות ארוכות על מנת לקושש מזון. על פי ארגון הבריאות העולמי, יותר מ-30 אחוז מהילדים בעזה סובלים מתת-תזונה חריפה, ואחד מכל חמישה ילדים מתחת לגיל 5 נמצא במצב של סכנת חיים. גם אם הרעבה מכוונת לא הייתה - תמיד אפשר לסמוך על השלטון שהזוועה הנוכחית נוצרה סתם מקוצר ראות וחוסר כישרון - הרעב שריר וקיים. רק שאנחנו, בניגוד לאזרחי העולם, פשוט לא רואים אותו.
כאשר עידן עמדי מכנה את האומנים שחתמו על העצומה "מפיצי פייק", הוא לא טוען כסמוטריץ' שמדיניות הרעבה היא צו השעה או מעשה יהודי נאצל, אלא טוען בפשטות שזה שקר. כדאי להקשיב לו, לא משום שדעתו של זמר - אהוב ככל שיהיה - חשובה יותר מכל דעה אחרת, אלא משום שעמדי מייצג את ההכחשה.
כשהוא קורא להם "פריבילגים", הוא מייצג את מי שנלחם, איבד וראה את פחד המוות מול עיניו. מול היררכיית הסבל והמחירים העצומים שחיילי צה"ל משלמים בגופם ובנפשם הוא גם צודק. וכשהוא טוען ש"בכל בית בעזה יש תעמולה אנטישמית אנטי-יהודית" הוא אולי לא מדייק, אבל ברור שהתעמולה בחסות חמאס היא אכן רחבת היקף. אבל השאלה שצריכה להישאל כעת היא לא מי אשם במצבם האומלל של הילדים בעזה, אלא האם ישראל יכולה להפסיק את זה, ובאיזה מחיר. והתשובה היא שכן, ישראל יכולה - בימים האחרונים, מבהלת הזעזוע העולמי, היא גם מנסה - ושהמחיר, אם לא נתעשת, רק יחמיר. החטופים המורעבים, המעונים על ידי חמאס, רק אמורים לחזק את המסקנה הבלתי נמנעת: די. מכל כיוון די. הסכם כולל וסיום המלחמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.08.25
