היום אמור הרמטכ"ל להציג לנתניהו שלוש חלופות להרחבת הפעולה הצבאית ברצועת עזה. החלופות שיציג הצבא מדברות על פעולות בשולי האזורים המאוכלסים. הן לא מדברות על כיבוש עזה - לא על כיבוש העיר עזה ולא על כיבוש הרצועה כולה. שר הביטחון כ"ץ, שנעלם בימים האחרונים, יהיה נוכח.
בעיר עזה חיים היום כמיליון נפש, ממחנה הפליטים שאטי ועד רימאל. במוואסי וצפונה ממנו, לאורך החוף, חיים עוד 600 אלף. 400 אלף חיים בדיר אל-בלח ובמחנות המרכז. בכל המקומות האלה יש חטופים חיים. בצה"ל מעריכים שכיבוש האזורים האלה יהיה כרוך במחיר כבד של חיי לוחמים ובשיעור גבוה של נפגעים אזרחיים. המשמעות של החלטה על כיבוש עצומה: היא עלולה לפרק את צה"ל ולגזור על ישראל בידוד בינלאומי שלא ידעה כמוהו. לכן גורמים ביטחוניים מתייחסים בספקנות לבשורת הכיבוש שיצאה אמש מלשכת ראש הממשלה. נתניהו לא לקח אף פעם הימור בסדר גודל כזה.
אם נתניהו בונה על מישהו, הוא בונה על טראמפ. מקורות בסביבת נתניהו טוענים שטראמפ נתן את ברכתו להרחבת המלחמה. אינני יודע אם יש אמת בטענה הזאת, אבל גם אם יש בה אמת, כדאי שבלשכת ראש הממשלה יפיקו לקח מהרומן בין טראמפ לפוטין. בתחילת כהונתו הנוכחית טראמפ התגייס לעזרתו של פוטין במלחמה באוקראינה. למעשה הוא דחף את פוטין להרחיב את המלחמה: הוא החליש את אוקראינה והשפיל את זלנסקי ופוטין הבין את הרמז.
ואז, כשראה שפוטין מסרב לעסקה, טראמפ התהפך. עכשיו הוא מאיים על פוטין בסנקציות ובהתקפה גרעינית. פוטין יעמוד בזה, אבל ישראל איננה רוסיה ונתניהו - גם אם הוא שוכח לפעמים את גודלו האמיתי - איננו פוטין.
האם הביקור של וויטקוף כאן נועד להבהיר לנתניהו את גבולות חופש הפעולה שלו? לא ברור. וויטקוף הוא איש נחמד מאוד, מומחה לנדל"ן. רק בממשל טראמפ אפשר להטיל על איש כזה לנהל במקביל משא ומתן בשלוש זירות לחימה: אוקראינה, ישראל-חמאס, איראן. קצרו ידיו.
אני לא זוכר מלחמה ישראלית בעבר שמטרתה הייתה להמשיך את המלחמה. רצינו ביטחון, רצינו הרתעה, רצינו הכרעה, רצינו ניצחון, רצינו שלום. לא היה ראש ממשלה אחד שחתר למלחמת נצח
נתניהו חזר אתמול והבטיח שישיג את כל מטרות המלחמה. לאחר 22 חודש של לחימה מדממת, קשה להתייחס להבטחה כזאת ברצינות. נדמה שלנתניהו יש במלחמה בעזה מטרה אחת - להמשיך את המלחמה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא זוכר מלחמה ישראלית בעבר שמטרתה הייתה להמשיך את המלחמה. רצינו ביטחון, רצינו הרתעה, רצינו הכרעה, רצינו ניצחון, רצינו שלום. לא היה ראש ממשלה אחד שחתר למלחמת נצח.
המסרים מלשכת רה"מ אתמול מחדדים את העימות בין הצבא, ובראשו הרמטכ"ל אייל זמיר, והדרג המדיני. זמיר ידע מה מצפה לו. הפרסום בטור שלי ביום שישי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", על כך שהחלטה של הקבינט על כיבוש עזה עשויה להביא את הרמטכ"ל למסקנות אישיות, הבהיר לשני הצדדים היכן הם עומדים. המשבר כאן לאומי, לא אישי.
בצבא עדיין מייחלים לעסקה, שתחזיר את החטופים הביתה ועל הדרך תחזיר את המדינה להתחלה של שפיות. ספק אם חמאס מעוניין עכשיו בעסקה; ספק אם נתניהו מעוניין בה. בינתיים אין אור בקצה המנהרה.
