במדרכה.
פגשתי אותו על מדרכה צדדית באמסטרדם. הרחק משדרות הקופי שופס המפורסמות. נחפז כזה. מבטו נעוץ ברצפה. שקית קניות ביד. "רגע, אתה זה לא ההוא?" שאלתי.
הפניה בעברית הבהילה אותו. השקית נשמטה. עגבניות התגלגלו. הוא רכן לאסוף אותן. "תודה לך", מילמל כשהתכופפתי לעזור. הוא לבש ג'קט דהוי שזכרתי מהכנסת. מבטו כאילו הזדקן בשני עשורים.
"לא ראיתי אותך מאז חורף 2026, ברחת?" שאלתי בתמימות. הוא לא מיהר לענות. היה ברור למה. חיי השרים, שתחתם אירעו השנתיים הקשות, לא ידעו שקט גם אחרי שהסתלקו מהשלטון. הציבור זכר והזכיר כל אמירה ומעשה, כל חיים שאבדו בגלל פוליטיקה, כל שקל שנגזל, כל בוז.
40 סנטימטר עמדו בינינו כשליקט לשקית את העגבנייה האחרונה. הוא בחן אותי. ניסה להבין אם אני מאלה שעלולים לעשות לו פרובוקציות בדף החדש שלו.
"לא ברחתי", אמר לבסוף. "עברתי בגלל העבודה של אשתי. מנסה לעזור למדינה גם מפה. אתה יודע, הסברה, מה שאפשר".
לעזור.
מנסה לעזור למדינה גם מפה. ככה אמר. מנסה לעזור. למדינה. גם מפה. גם. למדינה. מנסה לעזור. מפה. לעזור. גם.
"טוב", הוא הזדקף, כשהשקית מלאה, "היה נעים להכיר". על איזה היכרות דיבר. הוא אפילו לא התעניין איך קוראים לי. או מה עברתי. כמו שלא התעניין בעם אז.
"תגיד", זה פתאום יצא לי, "לקחת על עצמך שליחות ציבורית קדושה, לייצג אותנו, את העם. האמנו בך. זו הייתה התקופה הקשה ביותר. למה עשית את זה?"
"טוב, נו, אז באמת... ותודה", הוא החל להחיש צעדים.
"לא מגיעה לי תשובה?" קראתי אל הגב המתרחק. "454 יום במילואים. חלום שקרס. עגלת קפה שבניתי מחסכונות. יש לי שני רסיסים בירך, ועוד אחד, של אשמה בלב, כי רק נפצעתי ואחרים לידי לא. לא מגיעה לי תשובה?"
"היית נגד גיוס שוויוני", המשכתי, "נגד סיום מלחמה שהסתיימה ושחרור חטופים. נגד שיקום ופיוס עם חבול. נגד ונגד. לא מגיעה לי תשובה?"
הוא נעצר. נעמד. שותק.
ריפוי.
ישבנו אולי שעה וחצי.
הוא לא ניסה לשכנע. גם אני לא. רק רציתי לספר כמה חסרי אונים היינו מולם ומה עברנו.
למשל, שכשהפגנתי למען המדינה שלי, חבטו בי בקרש. למשל שהמשרד הממשלתי המיותר שבראשו ישב תוקצב במאות מיליונים, אבל כשביקשתי פסיכולוג בגלל האשמה והמראות, אמרו לי שאין. למשל, שרק אחרי שהוא והחברים שלו עזבו יכולנו להתחיל בריפוי. ושגם היום המדינה מתעוררת בצעקות בלילה ממה שעוללו לה.
הוא הקשיב בסבלנות. מדי פעם התלונן על כפויי טובה שמזהים אותו. שיחה של חרשים ועיוורים, בקיצור. בדיוק כמו אז.
תגיד, שאלתי, מה הייתה התוכנית שלכם? להיות בשלטון לנצח? להעביר חוקי מהפכה עבור עצמכם עד שמה? והשחיתויות? והטיסות לחו"ל? היו לך איזה אלף, לא?"
"לא היה נעים בארץ. ברחנו. מכם. אולי גם מעצמנו", יצאה לו כזו צווחה.
כמו שאתה עושה עכשיו, אמרתי.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןבגלל הערות כמו שלך, הוא השיב.
עגבנייה.
המבט שלו היה יותר שליו עכשיו. גם שלי. שנינו, מסתבר, שיחררנו. ולשחרר תמיד טוב.
ואז קרה משהו. הוא שלף עגבנייה מהשקית, ניקה על הג'קט, נתן ביס. "אחחח", אמר, "אתה יודע כמה זמן עד שמצאתי פה מקום שמוכר עגבניות מישראל?"
שיפשפתי את הירך שלי. זו עם שני הרסיסים. בדרך כלל אחרי ישיבה ממושכת היא כאבה. הרסיס בלב כאב תמיד. חייכתי. יש כל מיני דרכים, חשבתי, לאהוב את הארץ שלנו.
