מחר הקבינט אמור להכריע אם צה"ל הולך לכבוש את הרצועה כחלק מההבטחה לניצחון מוחלט. הפרשנים כבר מכינים את הטיעונים, הצבא נדרש להציג תוכניות למרות התנגדות הרמטכ"ל, והצד הקיצוני בתוך הממשלה הקיצונית ממילא שש אל המשימה. מה שסמוטריץ' הכחיש, היום הוא אומר בפה מלא: כיבוש צבאי זה נחמד, אבל התוכנית היא התיישבות יהודית ברצועה. קצב האירועים בשנתיים האלו מטשטש את אמות המידה, הכל הופך לנורמלי. אבל צריך לעצור ולומר בפה מלא: לראשונה מאז 7 באוקטובר, פגיעה בחיי חטופים הפכה לאופציה ריאלית.
כולם מבינים שכיבוש הרצועה משמעו רצח חטופים. אם כמעט שנתיים היה מדובר בטאבו, כעת הנושא פתוח לדיון. רצח חטופים – בעד ונגד. ועוד כאלו ששרדו בעור שיניים בתופת, ברעב, בהתעללות. אותם צעירים שמחזיקים בקושי רב יום ועוד יום בגיהינום מתוך תקווה וידיעה שלא יוותרו עליהם הפכו לקורבן אדם לגיטימי.
לפני 11 חודשים נרצחו במנהרות שישה חטופים שהפכו לסמל. הרחובות נשטפו המונים שזעקו לא עוד. אבל הנה, הזמן הוא עניין גמיש. מי שהיו סמל בספטמבר נשכחים מלב באוגוסט אחרי. אביתר יכול להיות חלילה הירש, רום יכול לסיים חלילה כמו אורי, אבינתן כמו כרמל.
גם אם לא היה חטוף אחד ברצועה, כיבוש מלא שלה אחרי שנתיים של מלחמה עצימה זו החלטה בלתי נתפסת ברשלנות שלה – בגלל אופן ההתנהלות של הממשלה. מי שרוצה ללכת למהלך כל כך שנוי במחלוקת, לכל הפחות היה מנסה לייצר מינימום של קונצנזוס
אבל האמת שגם אם החטופים הם לב הסיפור, הם אפילו לא כל הסיפור. הרי גם אם לא היה חטוף אחד ברצועה, כיבוש מלא שלה אחרי שנתיים של מלחמה עצימה זו החלטה בלתי נתפסת ברשלנות שלה – בגלל אופן ההתנהלות של הממשלה. מי שרוצה ללכת למהלך כל כך שנוי במחלוקת, לכל הפחות היה מנסה לייצר מינימום של קונצנזוס. אבל בינתיים, בעוד ראש הממשלה ושריו מבטיחים שהכיבוש יביא להכרעה ביד אחת, ביד השנייה הם ממשיכים לקדם פטור המוני מגיוס. מבחינתם את התוכנית הגאונית יוציאו לפועל אותם חיילים אומללים שהביטוי "קורסים תחת הנטל" לא מתחיל לתאר את המחירים הבלתי נתפסים שהם משלמים. אותן משפחות מתפרקות, אותם חיילים שבורים נפשית שמעדיפים כלא מעוד סבב. נתונים כמו שחיקה, מחסור בכוח אדם או שבירה מנטלית הם לא פונקציה.
למה להרגיע אם אפשר להבעיר?
ממשלה שהייתה רוצה ללכת למהלך כל כך מורכב, הייתה לפחות מנסה להרגיע זירות אחרות. אבל למה להרגיע אם אפשר להבעיר? אז בזמן מלחמה ממשיכים לפלרטט עם משבר חוקתי. שר התקשורת כבר הנחה את עובדיו להתעלם מהנחיות היעוץ המשפטי, למרות הנחיית בג"ץ המפורשת לפיה פיטוריה של היועצת לא נכנסו לתוקף. וזו רק דוגמה פעוטה. הרי אין שבוע שבו לא מתגשמת עוד קצת האימה של כל דמוקרטיה – התנגשות בין הרשויות. מי שרוצה לכבוש את הרצועה ולשלוט על כמעט שני מליון עזתים אמור גם להגיע עם תוכנית מפורטת מה עושים עם כל האנשים האלו ומי בדיוק אמור לדאוג להם. כמה זמן בדיוק אמור לקחת כיבוש כזה? חודש? שנה? 30 שנה? אבל אין תוכנית כזו. מקצועיות היא בהגדרה מילה גסה.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס אם כך, כנראה רצועת עזה לא תיכבש. גם אם תתקבל החלטה כזו, היא תיפול במבחן הביצוע בגלל מה שקוראים לו מציאות. ילכו על מודל מרוכך שימשיך את הדשדוש, או שיגידו שקיבלו החלטה ואז כשהיא תיפול יאשימו את טראמפ או את העולם או את הרמטכ"ל הרופס שהם עצמם מינו או את הדיפ-סטייט. יכולת הביצוע של הממשלה בפרויקטים פשוטים בהרבה לא קיימת, אז אין סיבה לחשוב שבפרויקט כל כך מסובך ושנוי במחלוקת לפתע יתגלו יכולות מרהיבות. השאלה, כמו תמיד, היא מה נפסיד בדרך. כמה חיילים יהרגו, כמה חטופים ישלמו בחייהם, כמה הקרע בין הרשויות יגדל ואיך אזרחי ישראל יתאוששו מהניסוי הזה.
מתישהו המלחמה תגמר. ישראל תחתוך הפסדים ותנסה לשווק את הפארסה כהצלחה. המלחמה המוצדקת בתולדותינו הפכה לאירוע חסר כיוון ותכנון. את מחדל קבלת ההחלטות בשנתיים האלו בניהול המערכה ראוי לחקור לעומק. אילו עוד היה קיים המוסד הזה, שנקרא ועדת חקירה ממלכתית.
