פעם, מזמן, כשמלחמת הנצח הייתה רק מלחמה ארוכה מאוד, נוסח בקרב חוגים לא זניחים מבין הדורשים את השבת החטופים מתווה: תכריזו על סיום המלחמה, תוציאו את כולם מהשבי, ודקה אחר כך תחזרו להילחם בכל הכוח.
הימים האלה, ימי הכשרת דעת הקהל לכיבוש עזה, מחייבים את מי ששיווק באגרסיביות את משוואת "נחזיר חטופים, נחזור לאש" לשאול את עצמו מחדש את מי ואת מה היא בעצם משרתת.
ראשית, צריך להודות: ייתכן שפמפום הרעיון בכל פאנל לא תרם המון למו"מ לעסקה. לחמאס, על אף ההערכות המודיעיניות המוקדמות, יש גישה לטלוויזיה. כשהם שומעים שוב ושוב את הפרשנים מציעים לרמות אותם שהמלחמה נגמרה ואז להיכנס באבי-אביהם, הם מסיקים מסקנות.
שנית, ומהותית יותר, הקריאה ל"סיום" מלחמה עם כוכבית בגודל חאן-יונס מאמצת למעשה את סדר העדיפויות של מי שהשבת החטופים מדורגת אצלם כבונוס לא הכרחי. הרי אם כדי להחזיר אותם צריך להישבע בכריתת זרת שמיד אחר כך ממשיכים לירות, ברור לכל מה פה חשוב באמת; ואם יש אפילו פרומיל של אפשרות שבגלל עסקה בסוף נוותר על מה שחשוב באמת – כנראה היא לא שווה את זה.
המסכות יורדות. בצלאל סמוטריץ', שמשווק עצמו כאסטרטג המרכזי של המשך המערכה, הקפיד במשך כמעט שנתיים לספק תירוצים ביטחוניים לכל צעד שהאריך לחימה והרחיק עסקה. אבל בשבועות האחרונים הוא מרגיש בטוח מספיק כדי לוותר על ההצגה, כפי שהצהיר למשל ב"כנס קטיף לאחריות לאומית": "אני לא רוצה לחזור לגוש קטיף, זה צריך להיות הרבה יותר גדול מזה".
זה יותר פשוט משנדמה לנו. הסיפור הוא לא, כפי שהתרגלנו להאמין, דילמה בין השבת החטופים להמשך המלחמה. כשמסך העשן של "שמירה על ביטחון תושבי העוטף" נמוג, אפשר לראות שהיעד האמיתי הוא הריביירה היהודית בעזה.
עכשיו שוו בנפשכם מצב שבו השדרה המרכזית של המאבק להחזרת החטופים מתאחדת סביב מסר אחד: צריך לסיים את המלחמה. בלי "ואחר כך…", בלי לחזור אחרי דקה או אחרי יומיים, פשוט לסיים. לסיים כי זו הדרך היחידה להחזיר את החטופים. אבל לא רק בגלל זה. לסיים כי היא מלחמה הראויה להסתיים, והיא כזאת כבר זמן ארוך מאוד, גורמת נזק שלא ניתן אפילו להתחיל לאמוד למיליונים משני צידי הגבול, ומחיריה עולים בהרבה על הישגיה.
לסיים גם אם זה "תבוסתני" וגם אם זו "כניעה" וגם אם יש קצינים בכירים שלהוטים להמשיך. הרצון להמשיך כי החבר'ה מורעלים ו"יש עוד מטרות" אינו שיקול שאמור להנחות מדיניות
לסיים גם אם זה "תבוסתני" וגם אם זו "כניעה" וגם אם יש קצינים בכירים שלהוטים להמשיך. הרצון להמשיך כי החבר'ה מורעלים ו"יש עוד מטרות" אינו שיקול שאמור להנחות מדיניות. תמיד יהיו עוד מטרות. תמיד יהיה עוד גדוד ועוד מג"ד. ככה זה מג"דים של חמאס, משכפלים את עצמם כמו אמבות. גם אם נגיע לאחרון המחבלים במנהרות, כשנציץ מהפיר נגלה שם עוד 1,000. וכל יום שבו המציאות האיומה בעזה נמשכת הוא יום שבו קל יותר למחבלים לגייס את דור ההמשך. זה הלופ הקיומי של המלחמה: לא עוצרים כי יש עוד מטרות, ויש עוד מטרות כי לא עוצרים.
אז הנה עוד משוואה שראויה לבחינה מחודשת: "אין עסקה כי חמאס מתעקש על סיום מלחמה, בניגוד לאינטרס הישראלי". אין היום אינטרס ישראלי – מדיני, ביטחוני, מוסרי – גדול יותר מלשים למלחמה הנוראה הזאת סוף.
