לכאורה, כל ישראלי יסכים ליעדים שהממשלה הציגה בתוכנית שעליה הוחלט: פירוק חמאס מנשק ופירוז הרצועה, שליטה ביטחונית ישראלית, שלטון חדש באזור, ומעל לכל - שחרור החטופים. הבעיה, כמו עם רוב החלטות הממשלה מתחילת המלחמה, נעוצה בפער הבלתי-נתפס בין הכרעות הנובעות לכאורה מאסטרטגיה סדורה, לבין המציאות עצמה. הדבר גורם לרוב העולם לחשוד שישראל כבר אינה פועלת משיקול דעת, ומבית מעורר חוסר אמון.
אין נקודה בתוכנית שלא מעוררת סימני שאלה נוקבים בנוגע לישימות: איך בדיוק יבוצע פינוי של כמעט מיליון פלסטינים מהעיר עזה, ומה יקרה אם חלקם יסרב לעקור; האם לא הופנם שלא ניתן לממש בו-בזמן הכרעה של חמאס ושחרור החטופים; מיהו בדיוק אותו גורם עלום שאמור לשלוט בעזה; ולמה צריך להרחיב את מנגנון הסיוע ההומניטרי החדש (GHF) שהוכח ככישלון חרוץ, שכנראה ילך ויחריף אם יתרבו משימותיו כפי שמתוכנן.
החלטת הממשלה מהווה פרק עדכני וסוער במיוחד של סדרת הפנטזיות המועלות, נכשלות, לא מתוחקרת, ולכן גם המשגים הנטועים בהן חוזרים ללא הרף. תוכנית הכיבוש מבוססת על אותו ליקוי המשתקף ברעיונות העיר ההומניטרית או הדבקות בחזון טראמפ: אמונה ביכולת להנדס מציאות ותודעה בצורה מכנית וסטרילית, ובכוח הכלכלה לשנות הוויה, רכיבי יסוד בקונספציית 7 באוקטובר.
רבים בממשלה, ובעיקר ראשה, מתפארים בידע היסטורי מעמיק, אך מתעקשים לחזור על טעויות עבר, כולל אלה שהם עצמם ביצעו, למשל, טיפוח המיליציות והחמולות, שמשקף אי-לימוד מההיסטוריה הישראלית הקרובה והרחוקה. נתניהו מנסה כיום לשכנע את הקהילה הבינ"ל כי הוא פועל ל"שחרור העזתים מחמאס" (מסר שמועבר באנגלית, שכן הציבור הישראלי לא יקבלו ואף יתקומם נגדו). מאמצי שיווק כאלה כשלו במלחמות של ארה"ב בווייטנאם ובעיראק, בזו של הסובייטים באפגניסטן, וכשישראל פלשה ללבנון ב-1982. העמים סירבו לראות בכובש "משחרר", והדבר לא צפוי להשתנות במקרה של העזתים, שעוינותם כלפי ישראל שוברת שיאים עקב המלחמה.
אופציית הביניים שנבחרה במקום כיבוש מלא של הרצועה, כלומר השתלטות "רק" על העיר עזה וריקונה, היא עוד ביטוי לנטייה השכיחה והמזיקה של אימוץ דרכי ביניים במקום הכרעה ברורה, כפי שגולם בשיטת הפשיטות במקום תפיסת שטח, או הקמת ה-GHF כאמצעי עקיף למיטוט חמאס
אופציית הביניים שנבחרה במקום כיבוש מלא של הרצועה, כלומר השתלטות "רק" על העיר עזה וריקונה, היא עוד ביטוי לנטייה השכיחה והמזיקה של אימוץ דרכי ביניים במקום הכרעה ברורה, כפי שגולם בשיטת הפשיטות במקום תפיסת שטח, או הקמת ה-GHF כאמצעי עקיף למיטוט חמאס. נראה שבתוך תוכה רוב הממשלה נרתעת משליטה על שני מיליון פלסטינים ולפיכך בוחרת דרכי ביניים שמאריכות את המלחמה.
עוד טרם החלה תוכנית הכיבוש להתממש, היא כבר גובה מישראל מחיר כבד, ובראשו האצת הצונאמי הבינ"ל שצפוי להגיע לשיאו בעוד כחודש סביב ההכרה הרחבה המתוכננת במדינה פלסטינית. מעבר לביקורת מרחבי העולם, ניכרים סממנים מדאיגים כמו החלטת גרמניה (ידידה נאמנה של ישראל) שלא למכור לישראל אמצעי לחימה שבה היא עשויה להשתמש בעזה. בישראל מתעקשים שלא להבין שההזדהות הרחבה עימה והקרדיט שהוענק לה בגין טבח 7 באוקטובר מתפוגגים, ושהעולם לא מוכן יותר לקבל את מהלכיה, ולמעשה לא מאמין שיש לממשלה יעדים ברורים, למעט המשך המלחמה.
נתניהו למעשה הופך לחריג מבית ראשי הממשלה בישראל שהתמודדו מאז הקמת המדינה עם דילמת עזה: השתוקקו לשלוט על הטריטוריה, אך נרתעו מאחריות על המוני פלסטינים, רובם פליטים, מה שכינה אשכול "כלה בעייתית שנלווית לנדוניה של ארץ ישראל". לאחר התלבטות קשה, הם העדיפות לבסוף לסגת מהרצועה (רבין, שרון), או לא לכבוש אותה, כפי שנהגו בן-גוריון, אולמרט ואף נתניהו עצמו במבצע צוק איתן, אז גם הודלפה מצגת שהוכנה בצה"ל, כנראה כדי לעורר לחץ שיסכל כיבוש.
אלה בישראל הדבקים בכיבושים, ומגדירים רעיונות של הפסקת אש "מופקרים". הם שוכחים להסביר לציבור, באופן כן ומפוכח, מהו המחיר שייתבעו הכיבושים, לרבות ויתור בפועל על שחרור החטופים, התבוססות ממושכת בבוץ העזתי, מעמסה תקדימית על מערך המילואים, ובידוד בינ"ל מחריף
אלה בישראל הדבקים בכיבושים, ומגדירים רעיונות של הפסקת אש "מופקרים". הם שוכחים להסביר לציבור, באופן כן ומפוכח, מהו המחיר שייתבעו הכיבושים, לרבות ויתור בפועל על שחרור החטופים, התבוססות ממושכת בבוץ העזתי, מעמסה תקדימית על מערך המילואים, ובידוד בינ"ל מחריף; לא טורחים להרהר בפגם המגולם בכך שההנהגה האחראית למחדל 7 באוקטובר, וייתכן שמייצגת כרגע מיעוט, כופה מהלך דרמטי שעשוי לשנות דרמטית את חיי הישראלים ואת דיוקן המדינה; וחלקם גם מסווה את מניעיו האידיאולוגיים לכיבוש בנימוקים "אסטרטגיים-ביטחוניים", כנראה מתוך שאיפה "לשווק" את הרעיון, או הבנה שסיסמאות בדבר התקרבות לגאולה לא זוכים לתמיכה ציבורית רחבה.
החלטת הכיבוש מחזקת את התחושה שישראל מאבדת בהתמדה את ההישגים המרשימים שקצרה במהלך המלחמה, וסופגת בהדרגה נזקים אסטרטגיים קשים, בעיקר דרדור חריף במעמדה הבינ"ל ושסע גובר מבית סביב שאלת תכלית המלחמה. מעטים הם המקרים בהיסטוריה שבהם הצעידה לעבר התהום הייתה כל כך מודעת ומלאת ביטחון, למרות הבהוב של אין-ספור נורות אזהרה וקיומן של לא מעט תחנות עצירה בדרך. אם ההיסטוריונית ברברה טוכמן הייתה היום בחיים, היא הייתה מקדישה כנראה פרק, ואולי אף ספר שלם, למצעד האיוולת הישראלי המתקדם לעבר עזה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
