"עקב מעבר", הם כותבים. לא מעבר דירה. מעבר. ואלה שחותכים את הלב, פשוט מודיעים: "אנחנו עוזבים", ובדבריהם מורגשת מין דחיפות שכזאת, כשהם מבקשים למסור או למכור את החפצים שעדיין קושרים אותם לכאן כאבן ריחיים, מכבידים על הכנפיים.
תכולת דירה, תכולת בית, תכולת חיים, רכוש נטוש, הכל במחיר מצחיק או ללא תמורה כלל, רק בואו וקחו עד כמה שהידיים יכולות להחזיק, כי אנחנו כבר לא מצליחים להחזיק מעמד במדינה שהולכת והופכת פחות ופחות שלנו.
"אתם של ישראל? אתם של ישראל?" קראה אל השוטרים רומי סוויסה בת השש בבוקר המסויט בתולדותינו, וצרבה בכולנו את השאלה. אבל מה עם היפוכה? האם ישראל עדיין שלנו? ישראל שקברניטיה מפקירים בשבי הגיהינום שלדי אדם חיים וחללים כבר עוד מעט שנתיים? ישראל שהקבינט שלה פוקד על הצבא לחזור ולכבוש את עזה, על פני סיום המלחמה ושיקום הלוחמים הפצועים בגוף ובנפש? ישראל שממדינת נס ופלא ומקור לגאווה אינסופית של מדע, טכנולוגיה, תרבות ורפואה, הפכה ל"פרסונה נון גרטה" במשפחת העמים המתקדמים?
בעוד קצת יותר מחודש תיפתח בעולם שנת הלימודים ובמעוזי החיים המתהווים של ישראלים מעבר לים, כבר מצחצחים את הלוח וארגז החול: "בוקר טוב חברים, אשתי ואני מתכוונים לפתוח גן בפורטוגל, כמה הייתם משלמים על גן?"
"עברנו לכאן כי העץ רקוב", אמר לי בשיחת ווטסאפ חבר שנחת אך לפני כמה שבועות עם אשתו ושלושת ילדיו בגילי שלוש-שמונה במדינה שיש בה יותר איים ממלחמות. "את יודעת איך עצים מתים? הם לא פתאום נופלים. הם קודם כל נרקבים מבפנים. הרבה מאוד זמן הם נרקבים עד שהעץ נופל. וישראל, הסאקויה של המזרח התיכון, נמצאת בשלב הריקבון. מרחוק עדיין נראה שהכל בסדר: תעשייה ביטחונית שמתקנאים בה וקוצרת עסקאות בכל העולם, אויבים מרים שחיסלנו, איראן שרוצה להשמיד אותנו אבל חטפה את נחת זרוענו, אנשים יפים שאוהבים את החיים ואולי יום אחד עוד יחזרו להיות שמחים - אבל בפועל, החוסן הזה מדומה, העץ רקוב כל כך מבפנים, ועומד ליפול", אמר לי החבר בשעה שהיה בדרכו להחזיר את ילדיו מקייטנת החופים שאליה נרשמו.
לימודי גלות
בעוד קצת יותר מחודש תיפתח בעולם שנת הלימודים ובמעוזי החיים המתהווים של ישראלים מעבר לים, כבר מצחצחים את הלוח וארגז החול: "בוקר טוב חברים, אשתי ואני מתכוונים לפתוח גן בפורטוגל, כמה הייתם משלמים על גן?"
השאלה הזו עלתה לאחת הקבוצות בפייסבוק כבר בשנת 2022. אלה היו ימי המהפכה המשטרית, אף אחד עוד לא דמיין בכלל את טרגדיית 7 באוקטובר ואת מיטוט הערכים שהיא תגרור, אבל כבר אז היו ישראלים שהחליטו שהם מעדיפים לגדל את ילדיהם מחוץ לסיר הלחץ המבעבע של הלבנט.
נדלג שלוש שנים מדממות קדימה, לקיץ הנוכחי ולהודעה שפירסם בית הספר ALEF שנפתח באתונה, מזמין בהתרגשות ליום פתוח בזום. המטרה: "להכיר את תוכנית הלימודים עבור הגילים השונים, וגם לפגוש הורים נוספים שעוברים או חיים בסביבה".
אבל יש גם מי שלא מחכים עד למימוש הרילוקיישן ומכינים את ילדיהם מבעוד מועד לקראת החיים החדשים והגלובליים, כמו למשל בפעוטון דובר הפורטוגזית שפועל בצפון תל-אביב לקטנטנים מתחת לגיל שלוש. הגננות ברזילאיות שמנהלות את הגן בשלוש שפות – פורטוגזית, אנגלית ועברית, וגם אם השיקול הוא הסמיכות הגיאוגרפית הביתה, או חיבה עמוקה לסמבה, אי-אפשר להתעלם מהמחשבה על כך שוואלה, לא יזיק שהפעוטות יידעו לקשקש בשפה של אחת המדינות שהכי הרבה ישראלים השתקעו בה בשנים האחרונות, כאשר כל כך הרבה הורים מודים "אנחנו רוצים את הישראליות, אנחנו לא רוצים את ישראל".
הם בורחים ובוחרים לגדל את הילדים שלהם תוך כוונה מודעת לשמר את הזהות והרוח הישראליות, בלי להיות שבויים במדינה שהפכה משיחית, מקוטבת ומתפרקת, המונהגת בידי מי שהרילוקיישן הקרוב שלהם הוא לחאן-יונס ושבעבורם ערך חיי האדם נמדד רק דרך החריץ הצר של הקלפי.
