במאי 1999 נערכו בחירות לכנסת ולראשות הממשלה. במערכת הבחירות התחייבו שני המועמדים, בנימין נתניהו ואהוד ברק, להוציא את כוחות צה"ל מלבנון. סוג כזה של קונצנזוס נדיר מאוד במערכות הבחירות בישראל: כל מועמד לראשות הממשלה מבטיח שלום וביטחון, צמיחה ושגשוג, אבל על התחייבות מוקדמת לנסיגה יש בדרך כלל טאבו, בימין ואפילו במרכז-שמאל. בישראל רק פראיירים נסוגים. 17 שנה ישראל דבקה בלבנון, שלוש מהן תחת שלטון נתניהו.
מה שהכריע אצל נתניהו היה הלחץ הציבורי: הישראלים עייפו מלבנון. אם לא יתחייב לצאת הם לא יצביעו בעדו. האם נכון להקיש מנתניהו של אז לנתניהו היום? לא בטוח: עזה שונה, הישראלים שונים, הפוליטיקה של הימין שונה, והעיקר, נתניהו שונה. הוא פחות קשוב לקולות מבחוץ והרבה יותר קשוב לקולות מבית - מהאישה, מהילד, מתחושות הבטן שלו. הוא הקורבן הראשון של פולחן האישיות שהתפתח סביבו. הרבה יותר כוח עומד עכשיו לרשותו; הרבה פחות תבונה.
אתמול עלה שוב מפלס האופטימיות בצוות המשא ומתן: ארדואן הצטרף ללוחצים על חמאס. אם תהיה עסקה ו-20 הישראלים שנותרו חיים ישובו הביתה תיפתח תחרות גדולה על הקרדיט. הקטארים יתבעו את חלקם; המצרים יתעקשו על שלהם; ארדואן ינופף בשלו; טראמפ ינכס לעצמו את ההישג, לעצמו ורק לעצמו; נתניהו יאמר, רק האיום שלי בהשתלטות על עזה הגמיש את עמדות חמאס: הצבא שׂם רגליים, התקשורת ליכלכה, המשפחות הזיקו, אבל אני, רק אני, כפיתי עליהם לחתום על ההסכם.
אדרבה, שיחלקו קרדיט לכולם. העסקה לא רק תציל חיים ותאפשר למשפחות החללים לסגור מעגל, היא תאפשר לישראל להתחיל את תהליך השיקום הנדרש ולהיפרד ממלחמה שלא ידעה להסתיים. נכון, סיום המלחמה לא עונה לציפיות שהממשלה זרעה בלב הציבור. אבל חישבו על האלטרנטיבה לסיום המלחמה: האם זה מה שאתם רוצים?
נתניהו, בהופעה שלו לפני עיתונאים אמש, האשים את מבקרי תוכנית הכיבוש שהם מרפים את ידי העם. שמעתי והתקשיתי להאמין: כמו רבים אחרים, אני מתעב את חמאס, וארגוני טרור אחרים, יותר מנתניהו. הזדעזעתי כשמימן את חמאס, כששלח את אלוף פיקוד הדרום לקטאר להתחנן לפני שליטיה לשלוח את הכסף לעזה. היציאה למלחמה לאחר טבח 7 באוקטובר הייתה מוצדקת: זו הייתה מלחמת אין ברירה. אבל מיצינו: ההכרעה של חמאס מאחורינו. מבצע מרכבות גדעון הוכיח שהגענו לנקודה שבה התועלת קטנה מהמחיר, קטנה בעליל.
נתניהו כיום פחות קשוב לקולות מבחוץ והרבה יותר קשוב לקולות מבית - מהאישה, מהילד, מתחושות הבטן שלו. הוא הקורבן הראשון של פולחן האישיות שהתפתח סביבו. הרבה יותר כוח עומד עכשיו לרשותו; הרבה פחות תבונה
מי שטוען שהכרעת חמאס תושג רק במנהרה האחרונה, בקלאצ' האחרון, במחבל האחרון, לא למד הרבה על מגבלות המלחמה בכוחות גרילה. אלא אם כן יש לו אינטרס אחר, אג'נדה אחרת.
שרטוט ילדותי
אפילו המפה שנתניהו חזר והציג הייתה רחוקה מדיוק: מותר היה לצפות מראש ממשלה שיציג לציבור מפה יותר מוסמכת משרטוט סכמטי, ילדותי. מיליון נפש נמצאים כרגע בגוש עזה, ובתוכם חלק מהחטופים. 600 אלף במוואסי; 400 אלף במחנות המרכז. שטח הגושים גדול ממה שמוצג במפה. עזה חפורה כולה. איש איננו יודע מה יקרה בתהליך הגירוש והכיבוש - כמה חטופים ייהרגו; כמו חיילים יפלו; מה ייקרה לאוכלוסייה, בתוכה מאות אלפי ילדים, נשים, קשישים; איך המראות יתקבלו בעולם.
דבר אחד אנחנו יודעים: שבכל מה שנוגע למעמדה של ישראל בעולם אנחנו במשיכת-יתר. שלוש המדינות הקובעות באירופה, בריטניה, צרפת וגרמניה, לא מוכנות יותר להניח לטראמפ לקבוע את מדיניות המערב כלפי ישראל. כן, יש שם גם אנטישמיות, עמוק בתודעה, שזיכרון השואה מנע ממנה להתפרץ. אבל התמונות מעזה הוציאו את השד מהבקבוק. הממשלות עשויות לשנות את גישתן, אבל השד שיצא לא ימהר לחזור. ישראל עלולה להיזרק מהמועדון היחיד שהיא יכולה לחיות בו.
מה רוצה נתניהו, האם הוא רוצה עסקת חטופים - או כיבוש? ישיבת הקבינט ביום חמישי הסתיימה בהחלטה שאיננה החלטה. לא כובשים את עזה, "משתלטים" עליה. אני לא מבין את המשמעות הצבאית של המונח "להשתלט". אני לא בטוח שמישהו בצבא מבין אותה. בעבר, כשבגלל המחיר באבדות לא רצו לכבוש שטח, למשל העיירה בינת ג'בייל במלחמת 2006, תפסו שטח שולט והתבצרו בו. זאת לא הכוונה בהחלטת הקבינט. ההחלטה מבטיחה לסמוטריץ' כיבוש ולטראמפ נוכחות זמנית. המונח דו-משמעי, דו-פרצופי: כמו שטחים מוחזקים; כמו מינהל אזרחי; כמו רפורמה משפטית. נלוות אליו שורה של דרישות, שכולן טובות אבל חלקן בלתי אפשריות במכוון. ויש גם פן חיובי: נעלמה הדרישה לניצחון מוחלט; נעלמה הדרישה להגליה; נעלם הטרנספר; הרטוריקה של אתמול היא המחיקון של היום.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהרמטכ"ל אייל זמיר הבהיר לשרי הקבינט מה עומד לפניהם. בתוך חבורת שרים שחלקם מפנטזים על מלחמת נצח וחלקם הולכים כעיוורים אחר המנהיג בלט הקול שלו, קול מקצועי, מדוד, אחראי. הוא מייצג את זרועות הביטחון כולן, גם את המל"ל. במסיבת העיתונאים שלו אמש דחה נתניהו את תוכנית הצבא בחצי משפט לא מנומק. על הדרך האשים את הצבא, אנונימית, ברפיסות ובוויתור מראש על החטופים. האיש שסיכל שוב ושוב עסקאות חטופים, שלא הכניס את החטופים למטרות המלחמה, לוקח לעצמו את הקרדיט על אלה ששוחררו ומאשים את הצבא באלה שנותרו.
מאדם שנכשל לא מעט מותר היה לצפות לשמץ צניעות.
