מארבעה קצוות הם קמים עלינו לכלותנו. הם לא נגד יהודים. הם רק נגד הרעיון המכונן של המדינה, של הגדרה עצמית, של שותפות, של שוויון בנטל, של כיבוד החוק. הם כל כך שונים, אפילו אויבים, אבל בעניין אחד הם מאוחדים. הם נגד ציונים. ובאופן ישיר ועקיף, הם שותפים לכל מאמץ כדי לשלול את עצם זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הקבוצה הראשונה היא החוליגנים של נוער הגבעות. יש להם עוד שמות. זה השם המקובל שלהם. הם לא מייצגים את הישראלים. גם לא את המתנחלים. הם מייצגים גידול פרא פשיסטי שצמח מתוכנו. לפני שבועות אחדים זו הייתה התקפה על מג"ד מילואים באזור בנימין. הם מתעללים בערבים. הם מתעללים באנשי כוחות הביטחון. הימין עצמו מפוצל, בין המתנחלים הוותיקים, שסולדים מהם, לבין אלה שתומכים בהם. הבעיה היא שהנציגות הפוליטית של הציונות הדתית נוטה בעיקר לכיוון החוליגנים. תמיד יש תירוצים. המורה עודה אלהדאלין צילם מרחוק עימות בין פלסטינים ליהודים. אחד מהם, ינון לוי, ירה בו והרג אותו. איכשהו, הוא שוחרר אחרי חקירה קצרה. והוא שוב בשטח. הם לא שוליים. אלישע בן קימון דיווח כאן אתמול על 48 אירועי אלימות נגד כוחות הביטחון מתחילת השנה. זו תופעה שהולכת ומתגברת. איתמר בן גביר הצליח להעביר סדרת חינוך לשוטרים. בקושי מתחילות חקירות. פעמים רבות הן מסתיימות בכלום.
הקבוצה השנייה היא החרדים. האשכנזים היו שם. הספרדים של ש"ס הצטרפו אליהם. אריה דרעי היה פעם, צריך להזכיר, כוכב עולה. ספרדי. מתון. מבריק. בן טיפוחיו של יצחק רבין. אלא שהמפעל הגדול של ש"ס לא היה לשפר את מעמדם של המזרחים ולא לשלב אותם בחברה. להפך. ש"ס הייתה חרדית וליטאית. היא חיברה אלפי צעירים לזרם החרדי האשכנזי. רוב חברי הכנסת של ש"ס בקדנציות הראשונות שירתו בצבא. לא עוד. ש"ס גם רמסה את המסורת המתונה של יהדות המזרח. ההתחרדות היא גם השתמטות. אפשר היה לחיות עם שני אחוז של "תורתם אומנותם" בכל מחזור גיוס. זה בלתי אפשרי כשמתקרבים ל-20. וכאשר דרעי, במופע אימים, קורא להם לא לתרום – זו קריאה אנטי-ציונית מחרידה. אנחנו במלחמה. הנטל אדיר. אלה שמשרתים הם בדרך כלל אלה שעובדים. המדינה על הכתפיים שלהם. החרדים משתמטים לא רק משירות בצבא. הם משתמטים בדרך כלל גם משוק העבודה. ורבים מאלה שנחשבים לעובדים – מועסקים למעשה במגזר החרדי עצמו, בדרך כלל בהוראה, על חשבון המדינה.
בחברות רבות המיעוטים הם אלה שמתקוממים נגד דיכוי הרוב. ישראל היא כנראה המדינה היחידה שבה הגיע הזמן שהרוב ירים את ראשו
הקבוצה השלישית היא החילונים האנטי-ציונים. הטור הזה עסק בהם רבות בשנים האחרונות. יש להם כוח מוגזם באקדמיה, הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה. בפקולטות מסוימות הם הרוב. הם מתחנפים לעמיתיהם בעולם, שכבר מזמן ירדו מהפסים, עם מאמרים עלובים על רצח עם. הם שופכים דלק על מדורת האנטישמיות. ולא, זה לא עוזר להם. ככל שהם מדקלמים יותר את תעמולת החמאס, הם מתוגמלים ביותר חרמות. יש פחות מחקר. יש יותר אג'נדה. רבים מהם מחקו את ההבדל שבין ביקורת על הממשלה לבין שלילת עצם זכות קיומה של המדינה. רבים מהם אימצו לחלוטין את עיקרי הקמפיין האנטי-ציוני, שכבר קשה להבחין בינו לבין הקמפיין האנטישמי.
הקבוצה הרביעית היא ערביי ישראל. בעיקר ההנהגה. כך, למשל, כאשר רוב הצעירים הערבים הביעו נכונות לבצע שירות לאומי – ג'מאל זחאלקה, שהיה ח"כ, הצהיר ש"ערבי שיעשה שירות לאומי יהיה מצורע". ואיימן עודה שימש כיו"ר הוועד נגד השירות הלאומי בוועדת המעקב של ערביי ישראל. הם ודרעי באותה סירה. רק לא להשתלב. רוב ערביי ישראל, גם אם הם לא ציונים – הם אזרחים שבחרו בהשתלבות ולא בבדלנות. אבל בדיוק כשם שהצמרת הפוליטית של ש"ס הובילה לבדלנות, כך בדיוק הצמרת הפוליטית של ערביי ישראל.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיישראל נמצאת עכשיו בעיצומה של אחת התקופות הקשות ביותר מאז הקמתה. קמים עלינו מבחוץ. קמים עלינו מבפנים. קמים על הרעיון הציוני, שתמציתו היא זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי. מי שחותר נגד שותפות, מי שמעודד בדלנות. מי שמתאר את ישראל כמפלצת. מי שתוקף פלסטינים וחיילים – מערער על יסודות קיומה של מדינת ישראל. במדינה מתוקנת, כבר מזמן היו שוללים תקציבים מאותן קבוצות שפועלות, ישירות ובעקיפין, נגד המדינה. בישראל קורה דבר הפוך. הקואליציה השולטת מעניקה יותר לקבוצות אנטי-ציוניות. כך בוודאי החרדים וכך הימין החוליגני. אלה עיוותים שיוצרת השיטה הקואליציונית. הרוב העובד, המשרת, המשלם מסים – הוא רוב רמוס. קשה להיות ציוני. בחברות רבות המיעוטים הם אלה שמתקוממים נגד דיכוי הרוב. ישראל היא כנראה המדינה היחידה שבה הגיע הזמן שהרוב ירים את ראשו, ויגבש קואליציית הסכמה ציונית, שבמקום המיעוטוקרטיה שהשתלטה עלינו – תחזיר את הדמוקרטיה.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.08.25
