"אם הייתי יודע שהשביתה תסיים את העניין, תפסיק את המלחמה ותחזיר אותם, הייתי הולך על זה בכל הכוח", אמר אתמול ארנון בר-דוד, יו"ר ההסתדרות, לנציגי משפחות החטופים, והוסיף: "למרות שהלב שלי מתפוצץ מעצבים, אין לזה תוחלת". גורם בכיר שהיה בפגישה, על פי הפרסום ב-ynet, אמר ש"היא הייתה כואבת ומרגשת. היו כאלו בחדר שבכו. הלב פשוט נקרע". אז חלק בכו, חלק רק הזילו דמעה, אבל בר-דוד הסביר שכניסת הארגון בתזמון הנוכחי לשביתה "תסיט את השיח הציבורי סביב השבת החטופים לכיוונים פוליטיים", כאילו זה עתה הוא נחת כאן ואיש לא משך בכנף בגדו ואיש לא גילה לו שהשיח הציבורי בעניין החטופים כבר מזמן הפך פוליטי.
1 צפייה בגלריה
פגישתם של יו"ר ההסתדרות, המגזר העסקי ומשפחות החטופים
(צילום: יסמין גיל, דוברות ההסתדרות)
כך או כך, כדי שהמשפחות לא תצאנה בידיים ריקות, ציין בר דוד בהודעתו שעל אף שההסתדרות לא תצטרף באופן מאורגן לשביתה, הוא יקרא להנהלות ולוועדי העובדים לאפשר לכל מי שמעוניין להשתתף באירועי המחאה לפעול לפי צו מצפונם, מבלי לפגוע – הדגיש כמתחייב מתפקידו – בזכויותיהם כעובדים.
בתמונה שפורסמה עם סיום המפגש, עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף במנהרות החמאס, מציצה מעבר לכתפו הימנית של היו"ר. כתפו השמוטה של היו"ר יש לומר, וגם של שאר נציגי המשפחות שיודעים מה באמת שווה ההודעה שהם ניסחו מטעמם – אף לא טיפה יותר מניסיון מכמיר לב לקושש טיפת תוחלת מהפגישה.
לשיטת בר-דוד, נוכח התוצאות בשטח, גם למחאה אין תוחלת. אחרי 22 חודשים אפשר לומר שהמחאות בקפלן, בהבימה, ובכיכר לא השיגו את מטרתן
ראוי לומר שני דברים הנוגעים לתוחלת, או לנרדפות לה כמו תקווה, יהב, ייחול, משאלת לב, או אמונה בתכלית.
ובכן, לשיטתו של בר-דוד ונוכח התוצאות בשטח, גם למחאה אין תוחלת. אחרי 22 חודשים אפשר לסכם ולומר, בלב שבור, שהמחאות בקפלן, בהבימה, בבגין ובכיכר החטופים לא השיגו את מטרתן. גם לא הפרות הסדר, גם לא החסימות בצמתים ולא הצעדות לירושלים. לא ההסתערות על הכנסת ולא הישיבות השקטות בבגדים לבנים מול מקבלי ההחלטות. 50 חטופים עדיין בעזה, ואלו מהם שעדיין חיים, זמנם שאול. המחאה גם לא הביאה לסיום המלחמה בעזה, ומספר ההרוגים בה עולה מדי יום, וכך גם מספר הפצועים בגוף ובנפש. ירושלים אטומה לגמרי למה שנעשה ברחוב. והרחוב, אם לדבר בהכללה, התעייף. לפעמים יותר צפוף בקפלן, אבל הרבה פעמים השורות מידלדלות. ממילא זה לא עוזר, אנשים אומרים, ובצדק. במבחן התוצאה זה אכן לא עזר כמו שהיה מצופה שיקרה. אותם אנשים באים שבוע אחר שבוע לבגין או לכיכר החטופים, הם לא מתחלפים ולא מתרבים, וקולם כבר מזמן אבד.
אריאלה רינגל הופמןד"ר טלי פפרמן, מרצה למגדר באוניברסיטת תל-אביב, שמקפידה להתייצב במחאה, אומרת שזה משום ש"אנחנו חברה שהוסללה לקבל מרות". אבל זה רק הסבר אחד לעניין שראוי למאמר בפני עצמו. מה שחשוב הוא שבר-דוד הקדים את התוצאה לסיבה. המחאה אכן לא הביאה לשינוי, אבל ההשתתפות במחאה, למרות אפס התוחלת שבה, היא הדבר הנכון לעשותו. להביע את המחאה נוכח הסבל הנורא שאינו נגמר. נוכח העובדה, שיש לחזור ולומר אותה, ש-50 החטופים עדיין נמקים שם. שהמלחמה עדיין נמשכת, שההסכמים מתרחקים, או למצער לא מתקדמים, שהקולות מהשטח לא מצליחים לחדור את קירות הלשכות הממוזגות. הקולות של מי שמשלמים, יום אחר יום אחר יום, את המחיר.
ועל כן, היה ראוי שבר-דוד, האיש והתוחלת, יפנים שהדרישה להכריז על שביתה לא באה בשל התוחלת, או לא רק בשל התוחלת להביא לשינוי, כמו משום שזה הדבר הנכון לעשותו, למרות ההערכה – שאי-אפשר לומר עליה שהיא מופרכת – שגם לשביתה הזו לא תהיה תוחלת.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.08.25
