שנים רבות חונכנו שמים הם רק מתת-אל, המוענק למדינות במידת נדיבות משתנה: מי שזכה יתפנק במזרקות מים בכיכרות, ואחר יצטרך לשכנע את הציבור לחסוך במים, בנימוק שארצו מתייבשת. הסתפקות במועט נדמתה כפתרון יחיד למחסור מקומי.
לימים, התברר שמים הם גם עניין להשתדלות. הם נכס סחיר או ניתן לייצור, כמו פגזים, יהלומים, או כל מוצר אחר: מדינה עשירה מספיק, שאיננה מוצאת בטריטוריה שלה מים מן המוכן ואיננה מצליחה לרכוש אותם ממדינות שכנות, תוכל לייצר אותם במתקני התפלה או בדרך אחרת. מחירם ישתנה, כמובן, לפי עלויות הייצור, אבל אין צורך בהתייחסות פסיבית להיקף הצריכה שלהם.
עמדתה של ישראל לגבי תדמיתה מדגימה סגפנות פטליסטית מיושנת, הדומה למדיניות העבר שלה באשר למים. בעולם שיש בו 150 מוסלמים על כל יהודי, מה הסיכוי של יהודים לשכנע בצדקתם כשהם מתעמתים בזירה הגלובלית עם העולם המוסלמי? מי מאיתנו מסוגל להתווכח ביעילות עם מקהלה של 150 אנשים עוינים, שאינם בוחלים בצעקות השתקה ובחזרה רפטטיבית על טענות שקריות? מה יועילו מאמציהם ההירואיים של דוברים רהוטים כמו אבא אבן, נתניהו או בנט?
אם המדינה הייתה מקדישה לכך חשיבה מעמיקה, היא יכלה להתמודד בזירה הבינלאומית, ולהנגיש מידע אמיתי המספר את סיפורה באופן קליט ומשכנע
ואם כן, כך חושבים כנראה מנהיגינו, לא נותר לנו אלא לבכות את מר גורלנו ולפתח גאוות עניים, המחסנת מפני בוז. בידוע שעשו שונא ליעקב, אום-שמום, לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב מה יעשו היהודים - אלו הסיסמאות עליהן גדלנו. שתי האחרונות, אגב, מיוחסות לבן-גוריון על רקע תמיכתו בכיבוש עזה לשם מיגור הפדאיון. ובכן, חשוב מאוד מה יאמרו הגויים. בלעם נתן ברכה מפוקפקת: אם עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב - הוא ישלם מחירים כבדים. בן-גוריון נותר במיעוט במפלגתו, עמדת משה שרת התקבלה ועזה לא נכבשה.
תדמיתה של ישראל בדעת הקהל משפיעה על מעצמות זרות, שבכוחן לגרום לנו לוותר על אינטרסים חיוניים. המצב בדעת הקהל העולמית הוא קטסטרופלי. להוותנו מתבסס רעיון הצורך במתן זכויות ל״פליטים״ משנות הארבעים של המאה הקודמת (כמו מרבית תושביה היהודים של מדינת ישראל), למרות שאין דוגמה אחרת בכדור בארץ, בהווה או בעבר, של אנשים שהוכרו כפליטים לאחר שמונים שנה. רבים מתושבי תבל משוכנעים שמדינת ישראל היא פרויקט קולוניאלי קלאסי, שממלכת פלסטין העתיקה, דמוית האינקה או האימפריה המראטהית, נבזזה בידי כובשים אירופיים שהגיעו באוניות מלחמה, ותושביה - פראים אצילים, שוחרי שלום ומחוברים לאקולוגיה המקומית, נטבחו ושועבדו. בעיני רבים הדילמה היא קלה להכרעה: אנשים חומים עניים נאבקים באנשים בהירים יותר, והסימפתיה נתונה לחומים. יותר מזה לא צריך לדעת.
אילו מדיניות הביטחון של ישראל הייתה מאופיינת באותה פסיביות פטליסטית המתגלה במדיניות ההסברה שלה היא הייתה נכחדת זה מכבר. ישראל יודעת לרכז משאבים ולהתמודד עם אתגרים קיומיים. תקציב הביטחון שלה כנראה גדול מזה של איראן, מצרים וסוריה גם יחד, מדינות שאוכלוסייתן גדולה ממנה עשרות מונים. התקציב בלתי פרופורציוני לגודל המדינה, ואזרחיה נושאים במחיר, אולם נותרים עצמאיים ובטוחים.
תדמית של מדינה, כמו צבא ומים, היא מוצר המצריך השקעה כספית, תכנון ארוך טווח, יצירתיות וכושר ביצוע. אלו אינם משאבים שמדינת ישראל לא יכולה לגייס, אם התדמית חיונית לקיומה. אילו תקציבי ההסברה והחוץ היו 10 מיליארד שקלים בשנה במקום חצי מיליארד (בנוסף ל-136 מיליארד המוקדשים לביטחון צבאי), והמדינה הייתה מקדישה לכך חשיבה מעמיקה ומאמצים ניהוליים, היא יכלה להתמודד בזירה הבינלאומית, ולהנגיש מידע אמיתי המספר את סיפורה באופן קליט ומשכנע.
ממשלות ישראל לדורותיהן נכשלו בעיצוב אסטרטגיה תדמיתית ובשילובה בתפיסת הביטחון הלאומי. הם מנהלות פעילות דוברות, תקשורת ויחסי חוץ שגרתיות לגמרי, במקום שבו נדרשת פעילות יוצאת דופן בהיקפה ובאיכותה להצגת הטיעון הישראלי. את המחדל הזה יש לתקן בדחיפות.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.08.25
