אם המחאה הייתה מדינה, עינב צנגאוקר הייתה ראש הממשלה, אלי אלבג השר לביטחון הפנים, רייצ'ל גולדברג-פולין שרת החוץ ואיריס חיים שרת החינוך. הם היו יוצאים אל העם ומסבירים למה עכשיו, 677 ימים מתחילת המלחמה, הכל תלוי רק בנו. הם היו משיבים על שאלות כמו למה אין דבר כזה ניצחון מוחלט, או האם יש טעם לצאת למלחמה נוספת ולסכן את החטופים, מספקים נתונים מעודכנים על מצבם, וממנפים הישגים צבאיים לכדי הסכמים מדיניים.
ויש יותר מסיבה אחת להניח שהיינו מקשיבים להם. לא מסיבות של שררה או כוח, אלא מהסיבות הנכונות של הזדהות עם מצבם, ערבות הדדית ותיעוב כלפי המלחמה המתמשכת. שלו יכולנו לבחור בין ממשלת הצללים העצובה של משפחות החטופים ובין ממשלת ישראל הזחוחה של שרי הימין, היינו מקבלים רוב מוחלט בקרב הציבור הישראלי לטובת אמא של מתן ואבא של לירי. שאם היו קובעים בחירות לחודש הקרוב היינו מעדיפים לשלוח במקומו אחד כמו ראש מועצת דימונה בני ביטון ומתחננים בפניו שיישאר עוד קצת איתנו.
זה עדיין קצת מפליא, איך שאנחנו מנגנים תחת שרביטו הרועד של מאסטרו נתניהו, מצליחים להפיק מנגינה לאומית קוהרנטית כששר הביטחון נשלח לבצע מטלות טיהור במטכ"ל, שרים בגרונות ניחרים פזמוני גבורה והתיישבות, ומדיינים ברצינות תהומית על סדרי הגודל של הכוחות שיוכנסו לעזה. מדהים לא פחות איך שאנחנו מצטיינים בהתעלמות מהפוטנציאל של מחאה מאורגנת שהייתה יכולה לשתק את המדינה גם בלי עזרה מפקידים בכירים בהסתדרות. אבל מה שהכי מפתיע זה הסירוב של הציבור להתמודד עם תרגיל פשוט בחשבון של רוב ומיעוט, ולעכל את הבשורה המרהיבה בדבר זכותנו הטבעית למחות נגד הממשלה ולקפל אותה מעזה לטובת שיקום עצמי.
הרשימה ארוכה והארגונים רבים: משרתי מילואים שחתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה והחזרת החטופים; הלומי הקרב שהפגינו מול הקריה בדרישה לחקיקה שתעגן את מעמדם; האומנים שפירסמו עצומה בדרישה לעצור את הזוועה בעזה; מעצבים, האדריכלים והאמנים החזותיים שחתמו אף הם על עצומה; אנשי האקדמיה שחתמו על מכתב הקורא לסיום המלחמה והשבת החטופים; בוגרי יחידות הסייבר התקפי - חיילים וקצינים המשרתים במערך המילואים בצה"ל, בשב"כ ובמוסד, שפירסמו כבר באפריל מכתב חריג בחריפותו כנגד ראש הממשלה, ובו הזהירו כי "פשעי נתניהו רבים מספור, אך השורה התחתונה ברורה: נתניהו הוא סכנה לאחינו החטופים, לביטחון המדינה ולדמוקרטיה"; ויוצאי יחידת המבצעים המיוחדים באגף המודיעין בצה"ל שפירסמו גם הם מכתב ברוח דומה. ואנשי חיל האוויר הקוראים להשבת החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה; מאות אלפי החרדים שמתנגדים להמשך הלחימה; רבבות הסטודנטים שנאלצו לקטוע שוב ושוב את לימודיהם ולסכן את עתידם לטובת מאות ימי מילואים; חברות ההייטק על עובדיהן; אחים לנשק וכוח קפלן; ומיליוני הישראלים שעומדים מהחודש הבא לשלם מסים מוגדלים כדי להגשים חלומות לשר איתמר בן גביר. ההורים שמשלמים יותר עבור הגנים; בעלי העסקים; תלמידי התיכונים שעומדים לשלם בחייהם ובגופם על הזיות משיחיות; עובדי הניקיון שקיצצו משכרם לטובת תקציבי הביטחון; המפוטרים החדשים שהלכו לאיבוד בשוק התעסוקתי; והעובדים ובני משפחות המטופלים במערך הנפש הקורס. מפכ"לי משטרה ואלופים במיל'; חברים של הרמטכ"ל במבחן אייל זמיר; ראשי מפלגות ומצביעי האופוזיציה; וקהילות הדרוזים המוסלמים ושאר המיעוטים החיים בארץ.
אולי זה נראה לכם כמו הרגע הכי חלש להתניע מחאה עממית וזועמת לא אלימה, אבל האמת היא שמתחילת המלחמה לא היה עיתוי מדויק כמו יום ראשון
אולי זה נראה לכם כמו הרגע הכי חלש להתניע מחאה עממית וזועמת לא אלימה, אבל האמת היא שמתחילת המלחמה לא היה עיתוי מדויק כמו יום ראשון. חובתנו היהודית ללכוד את נקודת האל-חזור של ההבטחה לפדיון שבויים, למלא את המשימה של חציית הרוביקון הדמוקרטי כדי להגיע לחטופים, לשלם את יום החופש שניקח על חשבוננו כדי שנוכל להסתכל בעיניים של הילדים שלנו ולהבטיח להם שעשינו הכל, ולהיות שם בשביל הורי החטופים שאין להם דבר מלבד תמיכה ציבורית רחבה של מיליוני ישראלים.
מי שמצפה לקצת עזרה מהממסד בבואו למחות נגד ממשלת הרס, כנראה שאין לו מושג בדמוקרטיה. לא ארנון בר-דוד, לא ראשי הוועדים הגדולים ובטח לא בעלי התפקידים הבכירים במשטרה יעשו עבורנו את המלאכה האזרחית הפשוטה של מפגן כוח שיזיז את הממשלה מכוונותיה. מי שמתעלם מרצון העם ייאלץ לקבל מדגם מייצג של תוצאות הבחירות ולהבין בדרך הכי ראויה שהוא עלול להפסיד אותן.
