אופק.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו ששומעים את המילים הפוצעות, הנוראיות, שנאמרות בתוכנו. שמביטים מהצד בשנאה, בקיטוב, בציניות, באובססיה הלאומית להיות צודקים - ואיכשהו מאמינים בכל ליבם בעם הזה. בחוסן שלו. בעתיד שלו. ומשוכנעים, שהנה, אוטוטו, המשותף יגבר. כי נלחמנו, ונרתמנו, והקרבנו, והצטופפנו במקלטים, בשוחות, באזעקות. כי אם למדנו משהו, זה שהביחד שלנו הוא הכוח הסודי שלנו. כי גם אם נוצרנו כשבטים, נועדנו להיות ישראלים.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שכבר לא זוכרים איך נראית שגרה ללא קרב. אלו שהנפש שלהם פגשה חורבן, אש, דם - ואיכשהו עדיין אוחזים במילה שלום. אולי אפילו מזכירים אותה בקול. ומשוכנעים שלא בהכרח נועדנו לחיות על חרבנו, זו לא גזרה, ולא בהכרח נבראנו להיות וילה בג'ונגל. יש גם סוגי שכנות ושיכונים אחרים.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שלמרות הכתישה של האופטימיות והתקווה שלנו – איכשהו עדיין נשארו מלאי אמונה. אלו ששומעים מכל עבר "אין פתרון", "הלכה המדינה", "אני לא מצפה לכלום", ומחייכים. הם יודעים. מעבר לאופק ימים אחרים.
ברית.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שמשפילים מבט מול הפיחות במוסר של ארץ היהודים. הפיחות בערך, בערכים, בהיגיון, באנושיות, בחמלה. הפיחות בהתחייבויות הבסיסיות ביותר כמו "לעולם לא עוד" – ואיכשהו עדיין מדברים בפאתוס, בגאווה, על המדינה הקטנה שהיא נס; ובאותה נשימה נשבעים מול כל זר ברחוב שבקרוב נכתוב מחדש את הברית בינינו לבין עצמנו, ובינינו לסביבה שלנו.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שמדי בוקר מודאגים מחדש מקברניטים שאיבדו את עמם ואת ההגה – ואיכשהו עדיין סומכים עליהם שתכף הם ישתנו. ממש תכף יתעשתו. ממש תכף העם שכאן יוציא מתוכו הנהגה אכפתית, מניעה, מלאת חלומות. כזו שתייצג את הרוח של הישראליות.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו ששומעים את הצהרות השווא בשמם ש"זה רצון העם" או "העם הוא הריבון" - ואיכשהו עדיין בטוחים שלא רחוק הרגע שקולם, קול העם, יהדהד, יוביל, ימלא את הארץ
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו ששומעים את הצהרות השווא בשמם ש"זה רצון העם" או "העם הוא הריבון" - ואיכשהו עדיין בטוחים שלא רחוק הרגע שקולם, קול העם, יהדהד, יוביל, ימלא את הארץ.
ווייז.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שמטים אוזן אל מגדל הבבל שכאן, שומעים את הטון. ההתלהמויות, ההאשמות. הן מחריפות – ואיכשהו עדיין מבינים שזה עניין של זמן עד שנחזור לדבר באותה שפה.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שמולם תופי המלחמה, תצ"אים, שרטוטים – ואיכשהו עדיין משוכנעים שתוכניות השיקום, הריפוי והצמיחה הם היעד הבא בווייז שלנו.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שמודאגים שחיינו לאחרונה דיכוטומיים; או שמנצחים מוחלטים או שכפסע מנכשלים – ואיכשהו עדיין מבינים שמרכיבי יום-יום כמו שגרה, חופש, ביטחון, אהוב שחוזר הביתה, הם שבאמת קובעים.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שסופרים 677 ימים ו-50 חטופים – ואיכשהו עדיין מביטים לאופק, כי הנה, מחר זה ייגמר. ממש מחר.
תקווה.
לתמימים ולמאמינים מבינינו. אלו שמלגלגים עליהם. שקוראים להם נאיביים, פתטיים, תלושים. שאומרים שהם חסרי הבנה למציאות, לנפש העם, לנפש האויב, לאיך שדברים עובדים במזרח התיכון. שאומרים להם: מה אתם מבינים בדמוגרפיה, בפוליטיקה, בדת, במאזני כוחות. שמסבירים להם שיהודים וערבים, שמאלנים וימנים, חרדים וחילוניים, נועדו לריב.
לכל אלו ששומעים את זה ובכל זאת מאמינים: בבקשה, אל תפסיקו לקוות. אתם אוחזי התקווה של ישראל.
