נצא מנקודת הנחה, שאינה מופרכת (בטח לא ליקיר החדש של הימין, השופט מנחם מזרחי), שפרשת "קטארגייט" תסתיים ללא כתב אישום. יונתן אוריך, יועצו הקרוב של ראש הממשלה, עוד יצטרך להתמודד עם פרשת המסמכים המודלפים לעיתון הגרמני "בילד", אבל השאלה למה לעזאזל שהיועץ הכי קרוב לראש ממשלת ישראל יעבוד בשביל פאקינג ממשלת קטאר, לא תגיע לבירור בבית המשפט. הדין הפלילי הוא עסק מורכב ומתעתע, ובסופו החלטה הקשורה בסיכויים להרשעה. אלה החיים.
גם במקרה כזה, "קטארגייט" הייתה, נשארת ותישאר אירוע מכונן, שמסמן תחתית חדשה בתהום שבה נמצאים פערי התפיסה הנוגעים לכמה שאלות בסיסיות ביותר לקיומה של חברה נורמלית: איך בעצם אמורה להתנהל מדינה? מה בשום פנים ואופן אסור לעשות גם במסגרת החוק? מהם הקווים האדומים, שבהם לא צריך בכלל להידרש לסעיפי חוק, הגדרות בירוקרטיות ("עובד מדינה", "יועץ מדיני"), מקור השכר ועוד. השפה האנגלית סיכמה את זה בשלוש מילים: It’s Not Done. ככה לא עושים.
בישראל, כפי שהובן הרבה לפני 7 באוקטובר וביתר שאת אחריו, לא מדברים בשפה הזאת. אבל בעדותו של בנימין נתניהו במשטרה בפרשת "קטארגייט", שניתנה בו ביום שאוריך נעצר כי מתברר שיש פצועים בשטח שלא משאירים מאחור, הובהר שאפילו הגבולות האלמנטריים ביותר הם פטה-מורגנה, הזיית קיץ בחום הבלתי נסבל. "נתניהו נשאל האם הוא היה מודע לכך שהחשוד עבד מול קטאר והשיב בשלילה", חשף השופט מזרחי בשבוע שעבר, "הוא הוסיף שגם אם כך הם פני הדברים, אזי 'אין בזה שום פסול, הרבה אנשים עובדים עם הרבה מדינות. קטאר היא לא מדינת אויב'. ראש הממשלה בתשאולו הוסיף שמכיוון שהחשוד אינו עובד ציבור, והוא לא ראה אותו ככזה, הוא יכול לעבוד במה שהוא רוצה".
לשיטת נתניהו, "אין בזה שום פסול", כלומר לא פסול מוסרי ומן הסתם גם לא פסול חוקי. באותה מידה היה יכול להגיד "אחלה אוריך. שיהיה לבריאות"
אם כן, הבעיה נפתרה: קטאר אינה "מדינת אויב", אוריך הוא לא "עובד ציבור" ונתניהו "לא ראה אותו ככזה", ולכן אדם שנמצא לילות כימים ליד ראש הממשלה (ולא ליד אשתו, בנו או הנהג: הראש בכבודו ובעצמו), יכול לקבל כסף מישות מדינית בעלת אינטרסים שונים ואף סותרים (בלשון המעטה), על מנת להשפיע על הציבור שמושפע ישירות מהמהלכים של אותה ישות. לשיטת נתניהו, "אין בזה שום פסול", כלומר לא פסול מוסרי ומן הסתם גם לא פסול חוקי. באותה מידה היה יכול להגיד "אחלה אוריך. שיהיה לבריאות".
נעזוב את נתניהו. קל ונוח לדבוק בו, בסטנדרטים הרקובים שהנחיל בסביבתו, בקווי האישיות המאוד-מסוימים שמאפשרים לו להסתכל על המציאות כמו ילד נלהב שהניחו בפניו גוש פלסטלינה רק כדי שיפסיק כבר לצעוק. העובדה היא שאין כיום בישראל הסכמה גורפת ונחרצת על המובן מאליו, הבנאלי, המטומטם כביכול מכדי שיהיה צריך לציין זאת: אם קיבלת כסף כדי ליחצן את קטאר בזמן שעבדת בצמוד לראש ממשלת ישראל, ועוד במלחמה, אסור לתת לך להתקרב למוקדי השפעה וכוח. לא בגלל שהחוק אומר, אלא כי כך אומרים השכל הישר, אתיקה ברמה של כיתה ד', היגיון שאפשר למצוא לעיתים אפילו אצל אנשים שאיבדו את שפיותם.
ואולי זה הסיפור: השפיות של ישראל דווקא בסדר גמור. למרבה הצער, בתי הקברות של ההיסטוריה מלאים באומות שבחרו להתאבד.
