שיירה של טרקטורים מדגם ג'ון דיר הובילה את צעדת המחאה מצומת ה'קשתות' לכיוון האתר 'חץ שחור' שבעוטף עזה אתמול. מאחור רתום מיכון חקלאי כלשהו, ומאחוריו צעדו בשקט ובצייתנות אופיינית מאות אזרחים, רובם תושבי קיבוצים ומושבים מהאזור, שורדי טבח 7 באוקטובר. איך יודעים? הסממנים ברורים, זה כתוב על החולצות והכובעים. 'גד"ש חלוצה', 'נעורים קיבוץ בארי', ‘אשכול זה הבית’ וכן הלאה והלאה. שוטר ועוד שוטרת עמדו בצד הכביש עם ידיים בכיסים, קצת משועממים. הם ידעו שהסבירות לעימותים, מהומות או חסימות היא תרחיש שאמנם במשטרה מגדירים אותו ב"רף התחתון", אבל ברור שהוא בלתי סביר עד דמיוני. אווירת חג שבועות בצבע צהוב הורגשה בין הצועדים מאחורי הכלים החקלאים. אנשי ההתיישבות בעוטף עזה יצאו להפגין למען החטופים בנימוס כה מושלם, שככל שהוא עוצמתי ומרגש בשלוותו - ככה הוא מתסכל ומייאש - אחרי 681 ימים של מלחמה. ממשלת ישראל לא סופרת אותם והמחאה לא מחלחלת אל הנשמה והמצפון שלהם. המוטיבציה להסתער על עזה גדולה מהחובה להחזיר את החטופים. ההוכחה לכך היא השר בן גביר, שמעולם לא ראה טרקטור ולא חרש תלם בשדה ולא עשה צבא יום אחד. בשעה שהאזרחים, חלקם חטופים שחזרו ומשפחות שכולות, צועדים בשמש הקופחת למען האחים של כולנו, הוא מתראיין ומטנף על כולם - מנסה להקטין את המחאה ולצבוע אותה בצבעים פוליטיים.
המחאה הזו אתמול בעוטף עזה, השקטה והיפה, לא הייתה יוצאת מגדרה, לא הייתה יכולה להיראות אחרת. זו כוחה וזו גם חולשתה. אלו אנשיה הנפלאים והערכיים. הם יצעקו בגרון חנוק, ויבקשו את תשומת הלב לתוכן הדברים, ולא לעוצמתם הפיזית. יש שיבעירו צמיגים, יש שיתעמתו עם שוטרים ואף ייעצרו, ויש גם כאלה שיקשרו עצמם בשלשלאות. אבל בעוטף עזה, מרחב חקלאי וקהילתי, ביום מחאה שכזה ישלפו את "נשק יום הדין" שלהם: הג'ון דיר' והמחרשה.
צעדות המחאה אתמול בעוטף היו מאורגנות להפליא. מבני נוער, דרך החקלאים ועד הנהגות היישובים והרשויות המקומיות - כולם נרתמו ונתנו מעצמם. הקהילתיות, אותו מושג מכובס, התפרצה במלוא יופייה. שוב הוכיחה את עצמה, בדממה ובשלווה שלה. בעשייה: עם השלטים המושקעים והמילים המחורזות. הכל למען החטופים. אבל התסכול הורגש היטב. הזעקה לא נשמעת איפה שהיא צריכה להישמע. לא אתמול ולא בעצרות בסופי שבוע. אין עם מי לדבר, וכל דבר שנאמר מלב ומעומק הכאב, מקבל פרשנות פוליטית. נוצרה מחנאות מעוותת שמי שרוצה את החטופים בבית, לא רוצה את ביבי בשלטון. רק מחאה אלימה ומעצרים יביאו לתוצאות? במדינה שלנו, שבה הכל נהיה הפוך, כנראה שכן. אבל לא בעוטף עזה. ההתנהגות הנאותה והסבלנות הן בעוכריהם של התושבים, עד כמה שזה נשמע מופרך ומקומם. זה משחק לידיים של אלו שהם מבקשים את הקשב שלהם. סמוטריץ', שוב בן גביר, היו ונשארו אגרסיביים. זה בנשמתם ובאופיים, וכשתושבי העוטף מבקשים לדבר אל ליבם בסגנון אחר - זה חולף כלא היה.
מהפגנה להפגנה, מעצרת אחת לשנייה ומיוזמות מקומיות קטנות, הקהילות מתגבשות ומתחזקות
אבל למחאה הזאת, ולאלו שהיו בעבר וגם בעתיד, יש קסם נדיר שרק בגינו המוטיבציה נטענת בכל פעם מחדש, ואולי הציבור הרחב לא ער לכך. מהפגנה להפגנה, מעצרת אחת לשנייה ומיוזמות מקומיות קטנות, הקהילות מתגבשות ומתחזקות. מתפתחות ומשתקמות. במקום שבו יש עשייה משמעותית - יש חיים ונוצרים חיבורים נצחיים בין הישראלים. האם המחאה תקדם עסקת חטופים, כי הרי זו המטרה, אין לדעת. אבל יש רווח משני, והוא חשוב מאוד לבאות. רק בגלל עומק המחאה והשפעתה על העתיד שלנו כחברה שווה לצאת מהבית שוב ושוב, גם בפעם הבאה.
