שישה ימים הקיפו בני ישראל את חומות יריחו, הקפה אחת ביום. ביום השביעי קמו השכם בבוקר והקיפו את החומות שבע פעמים. בפעם השביעית תקעו השופרות, העם הריע תרועה גדולה והחומות נפלו. אני לא יודע להסביר איך דציבלים ממוטטים חומות, אבל מאות האלפים, אולי מיליונים, שהפגינו אתמול למען שחרור החטופים יכולים להפיק מהסיפור לקח אופטימי: המאבק לא אבוד. הקפה ועוד הקפה, עצרת ועוד עצרת, תרועה ועוד תרועה - בסוף חומות האטימות שהממשלה בנתה סביבה יקרסו. ואם לא, יידע כל חייל מילואים שעומד לקבל צו 8 למען מי הוא נקרא להילחם. לפחות זה.
למען ישראל כ"ץ, למשל. בסוף השבוע הפיץ שר הביטחון פוסט ארוך שעוסק כולו בישראל כ"ץ, חוכמתו הטקטית, תבונתו האסטרטגית. לא הורדוס, חניבעל. "לוקחים כל מיני לשעברים מנותקי קשר ומידע ועם הבנה ביטחונית מיושנת ולא רלוונטית ו'פרשנים צבאיים' בשלהי תפקודם או סתם עיתונאים מטעם, ושותלים בפיהם דקלומים, סיסמאות והשמצות חסרות כל בסיס נגדי כשר הביטחון", פותח חניבעל את תלונתו.
ואז באה מגילת ההישגים. ההתקפה על איראן זה אני, ישראל כ"ץ. אני גיבשתי את היעדים והיכולות של חיל האוויר, אני תיכננתי את מבצע "חתונה אדומה" נגד הפיקוד הצבאי האיראני ותוכנית "טורנדו" נגד מתקני המשטר, אני טיפלתי בחיזבאללה בלבנון ויזמתי וקידמתי את הקמת חמשת המוצבים של צה"ל בתוך לבנון; אני הכנסתי את צה"ל לסוריה, סיכלתי את היכולות האסטרטגיות של צבא סוריה והגנתי על הדרוזים. כתוצאה מהמדיניות שלי חלה ירידה בפיגועי הטרור באיו"ש, קמו יישובים חדשים וחוזקה ההתיישבות.
בעזה גיבשתי את "עוז וחרב" ו"מרכבות גדעון". בזכותי צה"ל נשאר בשטחים שטוהרו ואוחז ב-75 אחוז מהשטח. כעת אנחנו מגבשים את התוכנית להכרעת חמאס.
כ"ץ הביא לקומה ה-14 בקריה טונות של נרגנות, עטופים בחוסר ביטחון כרוני ובניסיון קלוקל מתפקידיו הקודמים. הוא מתייחס למטה הכללי, ודרכו לצבא, כמו שיריב לוין מתייחס למערכת המשפט, מתנפל, מלכלך ומבקש להכניס מדיניות מינויים נוסח מרכז הליכוד למקום שבו הפוליטיקה אמורה להיות מחוץ לתחום
מי שעקב אחר תהליכי קבלת ההחלטות במערכת הביטחון בחודשים האחרונים יקרא את הדברים ויחייך. תשעה חודשים מכהן כ"ץ כשר ביטחון. אין פסול במינוי אזרח לתפקיד הזה, אולי להפך, גם בזמן מלחמה: בממשק בין ראש הממשלה לצבא יש תועלת בשר שרואה דברים אחרת. אבל כ"ץ הביא לקומה ה-14 בקריה טונות של נרגנות, עטופים בחוסר ביטחון כרוני ובניסיון קלוקל מתפקידיו הקודמים. כל טוקבקיסט, קיים או בוט, מוציא אותו מכליו. הוא מתייחס למטה הכללי, ודרכו לצבא, כמו שיריב לוין מתייחס למערכת המשפט, מתנפל, מלכלך ומבקש להכניס מדיניות מינויים נוסח מרכז הליכוד למקום שבו הפוליטיקה אמורה להיות מחוץ לתחום.
כדאי שישאל את עצמו מדוע הוא בולט כל כך בקריקטורות ובמערכונים סאטיריים, ובולט פחות בהחלטות ביטחוניות.
נתניהו דוחף לכיבוש עזה משום שהצליח לשכנע את טראמפ שבמבצע צבאי זריז, זבנג וגמרנו, ישתלט על עזה ואז חמאס יתמוטט מעצמו. מה היקף הגיבוי שהבטיח לו טראמפ אינני יודע. האם יעמוד מהצד או יתמוך? האם הבטיח לנקוט באמצעים נגד ממשלות אירופיות שיאיימו בסנקציות? נגד מדינות כמו מצרים, ירדן, האמירויות? האם יתמוך בישראל גם אם המבצע יסתבך? טראמפ, כפי שלמד זלנסקי האוקראיני, מתחבר רק לניצחונות.
כיבוש עזה הוא הימור כפול ומכופל. ספק גדול אם אפשר יהיה להשלים אותו במהירות שהובטחה לטראמפ; ספק גדול אם החטופים החיים ישרדו; ספק אם חמאס יוכרע הרבה מעבר להכרעה שהושגה מזמן, ספק אם הפער בין הכרעה להכרעה מצדיק את המחיר. נתניהו נאבק כאן על הדימוי שלו - חשוב לו מאוד להציג את עצמו כאיש שהציל, לא כאיש שהפקיר. היה יותר משמץ חוצפה בתגובה שלו על השביתה אתמול. הוא, שסירב לקחת אחריות על 7 באוקטובר הקודם, מאשים את המשפחות ב-7 באוקטובר הבא.
גם עסקה היא הימור: היא כרוכה במחירים כואבים, בסכנות ביטחוניות ובמקרה של נתניהו גם במשבר פוליטי. אבל המשקל על שתי כפות המאזניים איננו זהה, לא למי שחרד לגורלם של 50 ישראלים
גם עסקה היא הימור: היא כרוכה במחירים כואבים, בסכנות ביטחוניות ובמקרה של נתניהו גם במשבר פוליטי. אבל המשקל על שתי כפות המאזניים איננו זהה, לא למי שחרד לגורלם של 50 ישראלים, חיים וחללים, שהופקרו על ידי צבאם וממשלתם, ולא למי שחרד לערכיה של ישראל, לביטחונה ולמקומה בעולם.
22 חודשים חמאס וממשלת ישראל משחקים בנָד-נֶד: כשהממשלה רוצה עסקה שליחי חמאס מתקשחים; כשחמאס רוצה עסקה הממשלה שלנו מתחמקת; כשאלה רוצים מתווה חלקי אלה מתעקשים, רק מלא; כשאלה רוצים מתווה מלא אלה מתעקשים, רק חלקי. התוצאה היא סרק, סרק, סרק. הייתה לכן הצדקה מלאה להפגנות אתמול והצדקה מלאה להפגנות הבאות: עד שהחומות ייפלו.
