ההזדהות עם החטופים הייתה, בלי ספק, המניע הראשי להגעת מאות אלפי ישראלים להפגנת המחאה הגדולה בתל-אביב במוצאי יום א' השבוע. מניע ראשי, לא היחיד. מה שהוציא את ההמונים מבתיהם הממוזגים זו גם הסלידה העמוקה, הגורפת, הסוחפת מראש הממשלה בנימין נתניהו. 99% מהמפגינים שגדשו את הרחובות ואת הכיכר היו ועודם משוכנעים שהוא מעוניין בהמשך המלחמה רק כדי להמשיך ולכהן כראש הממשלה, לפחות כל עוד הוא עומד למשפט. פחות משישית מכלל הישראלים מסכימים עם האמירה שנתניהו פוליטיקאי אמין. גם בעבר הקרוב והרחוק הייתה אמינותו נמוכה – לא שכחנו את הזיגזגים שלו כלפי התנתקות מעזה - אך לא בשפל שכזה.
החשדנות כלפי נתניהו שאפיינה מהתחלה את המחאות בסוגיית החטופים הפכה כעת לזעם מתפרץ. די היה באזכור שמו כדי לעורר אפילו את המפגינים הזהירים ביותר לקריאות ושריקות בוז קולניות. בכך הייתה הפגנתם של מאות האלפים פוליטית מובהקת. פוליטית קלאסית. מובן למה: ההתחמקויות, השקרים, התככים, העיוותים, הכניעות התכופות למפלגות קצה משיחיות ודברי ההסתה הבלתי פוסקים שלו דירדרו – אובייקטיבית - את אמינותו. הקריסו אותה.
אתן דוגמה. כשנתניהו התבצר בעמדה שלפיה תיתכן רק עסקת חטופים חלקית, הוא הואשם בהולכת שולל ונדרש לזנוח את המסלול החלקי וללכת ישר להסכם כולל שבו ישוחררו כל החטופים - ולא חשוב תמורת מה. אבל באחרונה, כאשר ביבי השתכנע סוף כל סוף ואימץ (זמנית?) דווקא את הרעיון של עסקת שחרור חטופים אחת כוללת, הוא מואשם שוב בהולכת שולל ונדרש "להניח על השולחן הצעה ישראלית להפסקת המלחמה". וכשהוא אכן מניח הצעה כזו, ואפילו מאוד מפורטת, נטען שאף היא אינה כנה אלא רק התחמקות נוספת.
עוד דוגמה: נתניהו, מאשימים אותו ראשי המחאה, מכשיל את עסקת החטופים בכך שהוא מצהיר בפרהסיה שעם החזרת החטוף האחרון ישראל תראה את עצמה חופשית להכות צבאית בחמאס, יהיו הבטחותיה הקודמות אשר יהיו. ברור כשמש שחמאס לא ילך להסכם שהפרתו מובטחת מראש. אלא מה? אלו גם התשובות של מפקדי צה״ל בכירים בעבר לשאלה איך אתם קוראים לישראל להסכים לעסקת חטופים המשאירה את השליטה ברצועת עזה בידי חמאס: ממשלת ישראל, הם אומרים, יכולה לחתום על כל פיסת נייר שרק רוצה כדי להבטיח את החזרת החטופים ואחר כך לנצל הזדמנות הכי קלה כדי לחדש את הלחימה.
אז מה ההבדל? לא במילים, ללא בניסוחים. בכוונות. לביבי לא מאמינים, אף לא במילה אחת או בהסבר אחד היוצאים מפיו
אז מה ההבדל? לא במילים, ללא בניסוחים. בכוונות. לביבי לא מאמינים, אף לא במילה אחת או בהסבר אחד היוצאים מפיו. חושדים בו מהתחלה שהוא מוכן לבצע כל תמרון פוליטי - ואפילו צבאי, כולל כיבוש מחדש של העיר עזה – כאשר נדמה לו שהדבר משרת את האינטרס האישי שלו. את חוסר האמון שחש כלפי נתניהו רוב הציבור הישראלי – כולל השמאל, הימין, החרדים, הערבים - הוא הרוויח היטב במעשיו ובדבריו. בעיני החברה האזרחית, עמוד השדרה המופלא של ישראל, נתניהו נהיה לסמל של פוליטיקה רקובה, מושחתת, חסרת מעצורים, חסרת ערכים. את מאות אלפי המפגינים ביום ראשון השבוע ובאירועי מחאה קודמים איחדה הזעקה השקטה (שקטה ברובה) הפוליטית ״רק לא ביבי״.
אני כשלעצמי הפסקתי לפני שנים לתת אמון עיתונאי בנתניהו, גם כשצידדתי מפעם לפעם בהחלטותיו. כשביבי אומר ״בוקר טוב״ אני הולך, אינטואיטיבית, להדליק את האור בדירה כי יורד הלילה. האם זו תגובה פוליטית או לקח מהמציאות? ישפטו הקוראים.
